הבלוג של מיקו

קמתי היום מאוחר מהרגיל כדי לאחר כמדומני לכיתה המשעממת של גברת בריזר.

כמו תמיד היום נפתח בכבדות, כשהפרה המעצבנת של גברת בריזר הציקה לכולם והתנהגה כמו חתיכת חרא.

בגלל הפרה המשוגעת החלטנו ללמוד על מערכת העיכול.

כמובן שבכתה של גברת בריזר אי אפשר ללמוד ככה סתם בכתה (בכתה יש 25% פחות חמצן מבאוטובוס!!).

לכן יצאנו כולנו החוצה לאוטובוס המומים הצהוב והמחייך שלנו.

הוא הפך לקטנצ'יק ונכנס לאסלה הקרובה, שם היה החרא של הילדה הכושית הזאת מהכתה שלנו.

נכנסנו לחרא יחד עם אוטובוס המומים.

ידעתי שהייתי צריך להשאר בבית.

ואז כולם צעקו עלי "ארנולדדדד", אז אמרתי להם "קוראים לי מיקו יא זונות" אבל הם לא שמעו אותי הנכים המזורגגים האלו.

ואז פתאום הייתה דממה/ הכוס על הבמה.

היין נמזג ונשפך בשגגה/ אבל כאבל היה החבל

כמובן שהמובן לא היה מובן ללבן/הכוס היה ככוס כוסס ציפורניים.

קיצר איך שהאוטובוס קיפץ לתוך החרצף הופיע שיר הפתיחה האמיתי של הסדרה שבה אני מופיע, אוטובוס המומים (כל יום ב-18:00):

אז בואו איתנו

אני לא מאמין!!!

אתם מאמינים את מי ראיתי שם!!!

את עירן מייקל!!!

והוא עשה שלום למעריץ שלו שהיה עמוק בחרא.

בכל מקרה הדבר שקיוויתי שלא יקרה בטיול הזה קרה.

ישבה במושב לידי באוטובוס איזה ילדה מגעילה עם פני צלקת.

כולם קוראים לה פני צלקת.

פני צלקת תמיד לוטשת עיניים בכולם.

בכל מקרה אני יושב ליד חברי הטוב שנסון, ואני מספר לו איך השחטתי את פניהם של שלושה בני תשחורת.

שכחתי שהיא שם ושהיא בעלת פיוז קצר (וצלקת גדולה).

אז היא קפצה מהחלון של האוטובוס ישר לתוך הבקטריות.

טוב נו ביי אנשים יהיה המשך מבטיח