אממ,

האמת זה די הרבה לספר,

אולי אני אחלק לכמה חלקים.. או חלק אחד,

נתחיל ונראה לאן נגיע..

הולך ככה:

אז שבוע שעבר הייתי בועדה האחרונה מטעם הקופת חולים כדי להכריע סופית את הפתרון לבעיה.

הבעיה היא בעיה שהתחילה בגיל ההתבגרות, למעשה זה היה צפוי עוד שהייתי תינוקת. ז"א שנולדתי..

הכל התחיל בעצם מיום הלידה, נולדתי בלידה לא רגילה, נולדתי פג בתחילת חודש שביעי.

משיצאתי לאוויר העולם ועד עתה לאורך כל השנים ההתפתחות הפיזית שלי לא נורמטיבית כלומר:בהתאם לגיל שלי.

הרופאים כבר אז ידעו שההתפתחות הפיזית שלי לא תיהיה רגילה אבל הם לא ידען להתביע על משהו ולהגיד פה תיהיה הבעיה, אז התחלית ללכת מאוחר, לדבר להצמיח שיניים וכו'.. בגיליים מאוד מאוחרים מתינוקות רגילים.. אבל הבעיה התמקדה בגיל ההתבגרות באופן החמור..

 הכל החל בגיל ההתבגרות, בגיל 15קיבלתי  את המחזור ומאז היו קשיים בהתפתחות שהקשו עליי ואחד מהם והעיקרי הוא החזה, צמיחת החזה והתפתחותו היוו מכשול. :((.

בשלב מאוחר יותר הוא החל להתפתח אבל נתקל בבעיה, אחד התפתח יותר מהשני, זאת אומרת שיש אחד גדול ואחד קטן, צד ימין הוא הקטן וצד שמאל הוא הגדול, ההפרשים בניהם בולטים לעין. ויש כאלה תסמכו עליי.

מאז גילוי הבעיה הזאת נהפכתי להיות פסימית ברמות גבוהות יותר מפעם, עד כדי כך שחשבתי שחרב עליי עולמי ולעולם לא ארגיש מזה להיות אישה.

 אמא שלי לקחה אותי להתייעצות עם רופאים מומחים לכירורגיה ולכירורגיה פלסטית שאיבחנו את הבעיה כלא ניתנת לפיתרון אלא ע"י ניתוח אסתטי להגדלת חזה.

לאורך כל הארבע שנים האחרונות נמנעתי מלצאת עם בנים, ללבוש חולצות צמודות לעשות צבא ולעשות דברים שכל ילדה רגילה עושה בגילי.

הכי גרוע והכי הפריע לי שזה פגע לי בביטחון, אין יל ביטחון עצמי והכל זה רק מזה.. :( אני תמיד מרגישה פחות מהאחרים ומהאחרות..

זה ממש חשוב לי וזה ממש הפריע לי כי כל אחד יודע שהדבר הייחודי שמאפיין נשים זה החזה וחוויה זו נמנעה ממני.

לכן זו הייתה ההרגשה הפיזית שלי ביום יום.

בנוסף לבעיה הזאת המצב הכלכלי שלנו בבית הוא לא הכי טוב, הוא דיי בנוני ולהורים שלי לא הייתה את האפשרות לממן לי את הניתוח כי גם אחותי הקטנה עברה בידיוק טיפולי שיניים בהיקף של כ-10 אלף שקל וגם כי היינו במעבר דירה וכל הבלאגן הזה..

וגם אני לא הייתי מוכנה פיזית, הרופאים המליצו לחכות עד גיל 18 אולי יהיה שינוי..

הגעתי לגיל 18 ואמא שלי הספיקה לחסוך לי רק 8 וחצי אלף שקל וזה לא מספיק לניתוח ובגלל שאני קצרת זמן החלטנו לפנות למכבי שיתחלקו איתנו חצי חצי במימון הניתוח דרך המצב הנפשי, ז"א שהייתי אמורה לעבור ועדה רפואית-נפשית עם פסיכיאטרית שתיתן חוות דעת, ואם התוצאות יהיו נורמליות ז"א שיש בסיס לטענות שלי אז אני יעבור לועדה האחרונה שתיקבע אם אני זכאית להשתתפות של הקופה.. (קופת חולים).

הועדה הראשונה כללה המלצה מרופא כירורגי והמלצה מרופא משפחה-עבר בהצלחה, וגם הם הפנו אותי.

אז הועדה השניה היתה ב-29/1 ושם הייתה שיחה עם הפסיכיאטרית שקבעה שאני סובלת מאי שקט נפשי, בלה בלה בלה וממליצה על ניתוח..

לא שיקרתי אמרתי באמת את האמת..

היא כתבה לי מכתב המלצה, כמובן שהיא גם עשתה לי בדיקה גופנית וההוכחות עשו את שלהם. יותר נכון העובדות אוששו.

משם עברתי לועדה השלישית ב-11/3בבית חולים איכלוב, ראו פוסט קודם קודם.. ושם הייתי מול ועדה, הועדה אפשר לאמור..

שלושה רופאים מומחים שהייתי מולכם כבל עם ועדה בבדיקה גופנית ונפשית..

שאלו כמה שאלות ובדקו אותי, הרגשתי כמו איזה מיצג שכולם מסתכלים ובאמת המשפט שהצביע עליי היה "אלא לראותם בלבד.."

בסדר, עברתי..

לאורך כל הוועדות, ובכלל לאורך כל הארבע השנים האחרונות כולם ליוו אותי,תמכו ועודדו שהכל יהיה בסדר..

שנעזור לך לחסוך לניתוח, שאל תדאגי, המשפחה המורחבת,המשפחה שלי חברות שלי ואפילו הרופא משפחה.. בהתחלה לא רציתי את הוועדה כי חששתי לפתח ציפיות לשווא נח וחששתי ממה שיהיה ובעיקר התביישתי..

רציתי לחסוך לבד, אבל לא יכולתי כי הרגשתי שאני נחנקת ושנעצרים לי החיים.

אבל התגברתי ואמא שלי ליוותה אותי לאורך כל הדרך, תמכה בי עודדה אותי וחסכה בשבילי חצי מהסכום..

ואגרתי אומץ וחשפתי את פניי.

עדי ומורן תמיד עודדו, לפעמים הייתי מן בדיחה ז"א היו בדיחות פרטיותכ אלה, המכתש הקטן המכתש הגדול.. יש לה אחד.. וכל מיני כאלה..

הייתי אוהבת לצחוק על זה כדי להכחיש את זה אבל בהסכמה תמיד בהומור בלי להעליב..

בכלל עדי הייתה בשוק שאני בכלל מייחסת לבעיה הזאת הרבה תשומת לב וכ"כ הרבה חשיבות אפשר לחשוב שזה מחלה, כככה היא הייתה אומרת..

ואז הייתי עונה לה, אם אין לך את זה אז את לא יודעת איך זה.. לך יש גוף מושלם אני, אני לא יודעת מזה להרגיש אישה..

כל אחד והחבילה שלו..

לשרית יש חברה שקוראים לה מור לכולם סיפרתי על הבעיה וגם לה, היא לא הגיעה ממני שרית סיפרה לה, מה שעוד יורת עיצבן אותי, אבל הבלגתי..

אחורי כמה זמן של התבדחות בנושא הגיע הרגע האמיתי של השבירה, באיזה יום היינו בבצפר כולם-ישבנו על הספסל, מורן שממבניו שיודעת אחוית שרית שיודעת, מור שיודעת מירה שלא יודעת וחני.. מור הזאת פוזלת-עין בירושליים עין באילת, (אין לי משהו נגד פוזלים פשוט אני כועסת עליה אז אני מרשה לעצמי..) חושבת שהיא שיא השלמות, אומרת למירה למה את שמה חזיה אין לך כלום אז אניא ומרת לה מור תירגעי את לא מיכרה אותה בכלל מה את מרשה לעצמך להעביר ביקרות אז היא אומרת לי תראו מי מדברת זאת שיש לה רק אחד.. יש גבול לבדיחות באוות רגע לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מירה הייתה כ"כ פגועה ממנה וגם אני עכשיו נפגעתי והיה צילצול לחזור לכיתותת ומורן בהלם ושרית בהלם ומור הפוסטמה צוחקת.. ממש נהלבתי.. נתחלית לבכות בשקט בתוך עצמיף מרון שמה לב שמשהו לא בסדר איתי אפ פעם אני לא לוקחת ללב אם מישהו צוחק עליי על זה אבל הפעם זה היה הקש ששבר את גב בגמל.. או משהו דומה למשפט הזה.. התפרצתי והתחלית לבכות מה עוד שהיא לא התנצלה.. :(( מאז אני לא מדברת איתה ואני ממש שונאת אותה!!!! אף פעם לא שנאתי מישהו אף פעם לא רבתי עם מישהו אף פעם לא קיללתי או עשיתי חרם אני ילדה חברמנית חברותית חייכנית אבל היא הגזימה ועברה כל גבול.. ואני שונאת אותה..

ויותר אני לא מספרת לאף אחד על הבעיה שלי וזה הקושי של "למה לא חשפתי את זה פה.." למרות שפה זה לא אותו דבר כמו לראות אותי במציאות אבל אני כבר לא יכולתי לשאת את זה נפשית, את העלבונות וכל זה.. :((

תמיד הייתי עצובה מפנים, תמיד זה היה לי קשה וזה הקשה עליי..  סה"כ רציתי ועדיין רוצה להיות כמו כולם..

אני רוצה שיהיה לי ביטחון אני רוצה להפגין נוכחות מלאה אני רוצה להנות אני רוצה להיות בקרבת בנים.. אני רוצה לההיות נורמלית..

ביום רביעי ה-14/3 הגיעו התוצאות של הועדה האחרונה, בכלל התוצאות היו אמורות להגיע תוך שבועיים אבל מרוב שריגשתי אותם ומרוב שזה נחשב כ"דחוף" הגיעו התוצאות יומיים אחרי מכן..

התוצאה חיובית, אני זכאית!!!!!!!

את הבשורה הטובה קיבלתי מאמא שלי, היא ראתה את המכתב בדואר וישר עלו לה דמעות לעיניים דמעות של ניצחון..

היא צעקה "יששששששש!!", אני לא הייתי שם כדי לראות משעה 12 בצהריים היא מנסה להשיג אותי כדי לספר לי, אני הייתי כרגיל בגן ועודש באותו יום היה לנו ביקור מהמנהלת הפדגוגית של הרשת שעשתה לנו גם שיחת צוות אחורי שהילדים הלכו לישון כמובן שלא נפגשתי עם הטלפון עד השעה שלוש בצהריים..

וכשהגעתי לטלפון בשעה עשרה לשלוש אני רואה 16 שיחות שלא נענו אחת מלי, והשאר אמא שלי.. חחח הייתי בשוק מה כבר קרה..

בזמן שאני ממלמלת לעצמי מה קרה הטלפון זימזם, רטט, איך שלא קוראים לזה, עניתי אמא אמא מה קרה,למה כ"כ הרבה שיחות,

היא אומרת לי שתקי ומזלל טובב... בחיים אל שמעתי את אמא שלי ככה צורחת וברקע שרית אחותי נובחת..

לא הבנתי מה קרה על מה??

והיא ענתה לי:אישרו לך אישרו לך.. קולולו מברוק עליק.. חצי אנחנו חצי מכבי.. לא בדיוק ידעו מה הסכום אבל חצי חצי.. :]

ואני כולי בשוק באמצע הגן הילדים ישנים מילמלתי בצרחות ישששששששששששששששש איזה כיייפ תשבעי אני לא מאמינה אני אוהבת אתכם, אני אוהבת אותך אלוהים תודה.. תקראי לי מה כתוב במכתב,.. נורית וסבטה לא הבינו מה פשר ההתרגשות אז תירצתי להם אני נוסעת לאילת בפסח.. חחח הם קיללו אותי איזה כייפ לך..

ורק הדמעות ביצבצו לי בעיניים אחורי שניתקתי רציתי להעיר את של"צ-עמיתוש אח של עדי הוא אצלי בגן וחיבקתי אותו.. הסתרתי את הדמעות בחיבוק, הוא אמר לי בוקר טוב, אני אוהב אותך..

כפרונה שלי כמה אני מהת עליהווו..

ואז הגעתי הבייתה וחגגנו וכולם ברכו ולעדי בישרתי והיא שמחה בשילי כפרה עליה איך היא שמחה.. היא ידעה שיאשרו חי את הועדה הזאת..

אני כ"כ מאושרת..

עכשיו רק נשאר לקבוע בית חולים ותאריך לניתוח..

עד עכשיו לא חשפתי את זה כי אני מתביישת יש לי בבלוג השני קאוונטר שלא הספירה קוראים לזה "המסע אל החלום"-הספירה היא 8 חודשים ומשהו.. עוד לא עצרתי רק אחורי הניתוח ב"ה בלי נדר..

אז משבוע הבא אמא ואני נתחיל בריצות אני כבר מחכה בקוצר רוח, אני רק מפחדת מההרדמה, אני לא רוצה משהו גרנדיוזי ואני לא רוצה פומלה אנדרסון אני רק רוצה שהם יהיו שווים וחמדמדים כאלה, הכי קרוב לטבעיים שאפילו לא ישימו לב..

זה הדבר הכי טבו שקרא לי בזמן האחרון, רק שיגיע כמה שיותר מהר ויעבור הכי טבו ושהכל יסתדר..

אני מקווה שזה מה שיתן לי ביטחון ויעזור לי להתקדם בחיים ולהיות רגילה ולא שונה מהאחרות..

אני יודעת שגם אחורי הניתוח יהיו לי עדיין בעיות כי מבחנתי זה יהיה "אותה גסרת בשינוי אדרת.." אבל גם על זה נעבוד..

עדי אמרה לי אני מקווה שזה יעשה אותך פחות מטומטמת הכוונה שאני יתחיל לחיות ויהיה רגילה..

יצא עם בנים, יתנהג רגיל ואמרה לי דירבלאק אם את תספרי את זה למישהו אני כ"כ אוהבת אותה רק לה סיפרתי לשאר החברות עוד לא... ולא בגלל אפליות או משהו אלא עין רעה.. מעדי אני לא יכולה להסתיר כלום.. אבל מהשאר כן, נו טוב בערך.. :P

מצטערת על השגיאות ועל החפירה.. בסוף זה יצא רק בפוסט אחד..

מי שקרא עד פה כל הכבוד.. :)

אני מקווה שכל המצב באמת ישתנה והכל יהיה טוב..

עכשיו הכל יהיה בסדר..

רק שתי תודות אחרונות לאמא שלי בראש ובראשונה על הכל, אני אוהבת אותך לך יהיה פוסט בנפרדב"נ ב"ה, אני חיה למענך אני מתה עלייך את הגב שלי המשענת המעקה בטיחות מה שלא יהיה ואיך שאני לא יתאר לא יגיע לקרסוליים שלך את המלאך שלי!!! אני מתה עלייך.. :)))

והשני לאלוהים לבורא עולם לגדול מכולם על זה ששמעת את תחינותי ותפילותי שתמכתי בי וכוונתי אותי לדרך הטובה.. על זה שמיום ליום גדלה אמונתי כלפייך ואין עלייך ואתה אחד יחיד ומיוחד..

אני מעריצה אותך אוהבת אותך ומאמינה בך תודה על הכל!!!

ולחברות שלי שתמכו בי וסבלו אותי את טענותיי ואת רגעי העצבות והבכי..

מעכשיו הכל יהיה שונה..

ממחר בעזרת השם בלי נדר נתחיל לזרז עיניינים כמה שיותר לכיוון הניתוח..  כמה שיותר מהר..

מחר יש לי השתלמות בגן.. אני יחזור מאוחר אז צפו לעידכונים.. מתישהו

ובנימה מאוד אופטימית זו אוהבת את כולכם,תוןדה על התמיכה גם לאלה שקוראים בבלוג השני[יש בלוג שני כי אחותי יודעת על הקודם אז פתחתי עוד אחד עד שהרוחות ירגעו.. לא שיש לי בעיה שהיא קוראת פה, רק נמאס לי שהיא עוקצת אותי בתכנים שכתובים פה בפרהסיה.. אז אמרתי לה שסגרתי] .. קישור מתישהו כי יש תוכנית יפה עכשיו על כל הניתוחים פלסטיים ואמא שלי שמרה לי מקום לידה בספה אז אני טסה..

שבוע טוב,מלא הפתעות וחיוכים הגשמת חלומות ומציאת אהבות..

תודה על כל אוהבת מוי מוי :)))

שבוע טוב :] 

נ.ב

התחלתי לכתוב ב- 21:24

וסיימתי ב-22:27

חחח איזה התרגשות..

להיזכר בהכל וזה..

:))

(העתקתי מהבלוג השני גם לפה, אז ראו את השורות הקודמות מבוטלות..)

נמחק לי הפוסט כי ניהיה לי בלאגנים עם כל הגיבוי והכל.. :(( בעע

אז הצלחתי לשחזר אכשיהו והתגובות שהגיבו כבר אני מעתיקה לכאן..

מצטערת :\

טוב גם זה אי אפשר אז אני רק אאמור מי המגניב שהגיב..

מרג'י

אמאל'ה-לשעבר בהריון..

ועוד אחת שפיספסתי

סליחהה

:((

באלי למות!!