"הילדים שלך הם חיות ...
לא יודעים להתנהג...
לא יודעים לאכול יפה...
צועקים, מתחצפים, מפונקים...
ואת לא עושה כלום, לא מגיבה,
איך יכולת לחנך אותם בצורה כזאת ...?
איזו מן אמא את ?
ובעלך לשעבר ? לא עושה כלום ? איזה מן הורים אתם ?
הילדים שלכם מתנהגים כמו חיות ואתם לא מגיבים..
אני לא יודע אם אוכל לסבול ולהיות באותו בבית עם שלוש מפלצות כאלה..."
זהו
זה העונש שלי על זה שעזבתי את בעלי וניסיתי למצוא אושר במקום אחר...
כמה קשה למצוא את המישהו הנכון, להרגיש שאנחנו איתו לא כי צריך, כי לא רוצים להיות לבד,
אלא כי זה באמת הוא, כי כייף איתו, כי יש סוף סוף עם מי לדבר
כי נחמד לנו יחד...
טיולים, שיחות אל תוך הלילה, ריגושים חדשים...
והכל כל כך פסטורלי, רומנטי, חדש, צעיר, טרי...
עד ש....
צריך להפגיש את הבחור החדש מפרק ב' המבטיח, הטרי והרומנטי עם חלק בלתי נפרד מפרק א'
החלק שנותן לי סיבה לקום ולהחזיק את עצמי כל בוקר, החלק שלא יכול בלעדי ושאני כלום בלעדיו
החלק שמרעיף עלי אהבה ונשיקות, וכייף
אבל גם ...
החלק הצעקני, הצווחן, התובעני, הלא תמיד צפוי
ושבדרך עושה מה שבא לו ולא תמיד בעיתוי הנכון...
החלק הזה שרוצה את אמא לעצמו ולא תמיד מוכן לחלוק אותה עם גבר זר אחר
(שמקרה גם מחליף את הגבר הקודם מפרק א' את זה שהם מעדיפים שהיה נשאר גם לפרק ב'...)
ואז כל הפסטורליות והעתיד המבטיח מתפוגגים להם לאט לאט עם כל מפגש
במיוחד מפגשים מסביב לשולחן...
ואחרי כל מפגש אני צריכה לספוג הרצאות על חינוך קלוקל שלי ושל אותו גבר מפרק א'...
ואיך עשיתי ...
ואיך אני לא עושה כלום...
ואיך אני יכולה לסבול ...ואיך ולמה ומה צריך לעשות...
והבחור מפרק ב עם הרומנטיות והשיחות וכל ההתחלה המבטיחה כבר לא כל כך מבטיחים
ואני שואלת את עצמי אם לא עדיף פשוט לחזור לאותו גבר מפרק א' שיקבל את הילדים שלי (ושלו...)
כמו שהם בלי תלונות, והרצאות חינוך
ועם אהבה ...לפחות לילדים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
