אומיייגאד פרק אחרון אני מזה מתכוונת לחרוש עליו חשבתי איך אני יעשה אותו מהפרק הראשון וזה עומד להיות ארווווך אבל שווה. לא היו לי הרבה תגובות בפרק הקודם, וזה די ביאס.. אבל תודה למגיבים המדהימים!! את התקציר והדמויות לסיפור הבא אני יעלה עוד יומיים אני מקווה שתאהבו את הרעיון כי ממש מתרגשת. טווב דיי לא לחפור בואו נטוס לפרק יאוווו
בפרקים הקודמים-
הסתכלתי על דני, והבנתי הכל. הבנתי שאפילו הבן אדם שהכי קרוב אלייך, אפילו הבן אדם שאתה הכי סומך עליו, יכול לתקוע לך סכין מאחורי הגב. למדתי באותו יום לקח מאוד חשוב, את הסודות שלך, תשמור לעצמך. בחיים אל תספר סודות לאנשים שאתה לא סומך עליהם במאה אחוז. מייקל המניאק...
-
השיחה שלי עם דני בבית חולים שינתה את הכל.. היא שינתה לי כל מיני מחשבות על אנשים מסוימים. דיברתי עם דני על מה שקרה, והסברתי לו שמייקל סתם ניסה לעצבן אותו. עכשיו אני מחכה מחוץ לבית חולים למליקה שתבוא לקחת אותי. הייתי לבד יום שלם בבית חולים, הכרתי ילדה קטנה. היא ילדה שחולה בסרטן, כששאלתי אותה איך נערכים כל הטיפולים ואיך היא מרגישה, היא לא ענתה. היא רק אמרה משפט אחד לגבי המחלה שלה, "גילו את זה מאוחר מידי, זה מאוחר מידי. אמא נלחמת בשבילי". ילדה קטנה, בת 7.. שלא מבינה מה פירוש העניין 'מאוחר מידי', היא לא מבינה שכנראה היא הולכת למות.
כל כך עצוב.. איך אנשים נקטפים מן העולם הזה, איך אנשים לפני כמה רגעים נושמים והכל טוב איתם, ובבום אחד הוא הופכים לגופה. הם הופכים לכלום.. רק הנשמה עפה לשמיים. לפעמים, זה פשוט לא נקלט לי שבשלב מסוים זה הולך לקרות גם לי. בשלב מסוים גם הנשמה שלי תילקח מהאדמה. הרי, אני לא יחיה לתמיד.. אף אחד לא חיי לתמיד. רק איך זה מרגיש? האם זה כואב? האם אנחנו מרגישים את זה? איך זה שהגוף שלך מפסיק לתפקד.. רק האנשים שחווים את זה יכולים לדעת. אפילו המדענים הכי גדולים לא יכולים לפענח לאן האנשים האלה הולכים ומה קורה בעולם שאחרי..
מליקה הגיעה לבית חולים ולקחה אותי. "אני שמחה שיצאת מהמקום הזה סוף-סוף. זה מקום מדכא" היא אמרה לי. "כן.. מאוד מדכא" עניתי לה בזמן שאני מסתכלת מבעד לחלון איך אני עוברת על פני האנשים במדרכה. "מה עובר לך בראש ילדה?" מליקה אמרה לי. "כלום.." המשכתי לבהות בחלון, והיה לי פלאשבקים של כל מה שקרה לי בבריכה. איך משכו אותי מהמים, הדמות המעורפלת.. הדמות הזאת, הקול הזה.. כל כך מוכר, מי זה? למה זה מוכר לי כל כך?
הגענו לפנימייה וירדתי בשער. "בשבת תבואי הביתה, אני רוצה שתשלימי את כל החומר שהחסרת כשלא היית פה. אריקה, אני רומה שתשקיעי. אני רוצה לראות תעודה טובה טוב חמודה?" מליקה אמרה לי. הינהנתי בראשי והיא נסעה משם.
נכנסתי לתוך השער, והכל היה אותו הדבר. ראיתי את אמילי יושבת על הספסל עם החברים שלה, הראש שלה היה חבוש. ידעתי שזה בגללי. הדבר הראשון שרציתי זה לבוא למייקל ולסתור לו. חשתי אליו כעס כל כך גדול, כל כך חזק. שנאתי אותו. זהו, פשוט שנאתי אותו כל כך.. עברתי מול הספסל שבו אמילי וחבריה ישבו וניסיתי לשמור על פרופיל נמוך. "זונה.." היא אמרה כשעברתי לידה. התעלמתי ממנה והמשכתי ללכת. "מה את מתעלמת ממני הא? מתביישת בזה שפתחת לי את הראש, פסיכית!!!" היא צעקה כדי שכולם ישמעו. "זה הייתה תאונה!!" צעקתי לעברה, למרות שזאת לא באמת הייתה תאונה.. זה היה בכוונה. "ואת עוד מעיזה לשקר, תמיד קינאת בי. כי יותר יפה ממך, יותר אהובה ממך, יותר חכמה ממך. והכי חשוב- דני אוהב אותי. בגלל זה עשית את זה, לא יכולת להשלים עם העובדה שדני אוהב אותי ולא אותך" היא אמרה כולה בהתנשאות. היא הרגישה מנצחת, אבל לא הייתי רוצה להיות במקומה. "אני ממש מרחמת עלייך אמילי, את באמת חושבת שדני אוהב אותך? זה כל כך חמוד.. מסכנונת. את חיה בסרט" אמרתי לה והפניתי את גבי. היא תפסה אותי מאחורה. "תודי בזה, לא היית צריכה להתעסק איתי מההתחלה" היא לחשה לי באוזן שלפה את ידה והפילה לי את התיק עם הספרים על הריצפה. "אופס" היא אמרה והתחילה לצחוק. "לכי לעזאזל" מילמלתי לעצמי.
הרמתי את כל התיקים וראיתי יד שעוזרת לי להרים. הרמתי את ראשי וראיתי את מייקל. "תעיף ת'יד" אמרתי לו בכעס. "מזה?!" הוא היה מופתע. "מה ששמעת, מייקל. תעיף ת'יד. ואל תתקרב אליי בחיים שלך" אמרתי לו והטחתי בו. "מה קרה לך פתאום? את במחזור?" הוא שאל, והוא עוד יותר עיצבן אותי. "מה אני יגיד לך, מייקל. קלעת בול" אמרתי לו בציניות. "מה קרה?" הוא שאל. "אתה חתיכת בוגד נחש תחחן ושקרן!!!!" צעקתי עליו וכולם היסתכלו. "אתה שקרן! זה מה שאתה! מה נראה לך? אתה הולך ומדבר עם דני ומספר לו שקרים עליי? מה עבר לך בראש? אל תדבר איתי, ואל תתקרב אליי. אני בחיים לא יסלח לך, אתה פשוט מניאק בן זונה! מעכשיו אל תיקח אותי כידידה, או כחברה. אתה זר בשבילי!" הרמתי את ספריי והלכתי משם, השארתי אותו לבד. המום ומובך, כולם היסתכלו עליו. שמעתי את צחוקה של אמילי ממרחקים, ופשוט התעלמתי.
הייתי בכיוון המיגורים של הבנות והתיישבתי על הדשא. כרחתי את ידי סביב רגליי ושמתי את ראשי בנהם. הייתי כל כך מצוברחת, אבל הרגשתי גם הקלה, הוצאתי את כל מה שישב לי על הלב. מישהו דפק לי על הגב, והתעלמתי. המשכתי לשים את ראשי בין רגליי. "הכל טוב?" זה היה קולו של דני. כששמעתי אותו הרמתי את ראשי וישבתי רגיל. "הכל מעולה. אמרתי למייקל כמה הוא בן זונה, והסיפור בנינו נגמר" אמרתי לדני בחיוך. "אחלה" הוא אמר לי באדישות המוכרת שלו. לקחתי את ידי ודחפתי אותו חזק. "מזה לעזאזל היה?" הוא אמר לי. "אתה כזה אדיש" צחקתי. הוא לקח את ידו ודחף אותי חזרה. "דני!!! מה אתה מרביץ לי" אמרתי בכעס. "את כזאת אלימה" הוא אמר בחזרה. הוא לקח סיגריה והתחיל לעשן. "למה אתה מעשן?" שאלתי אותו. "סתם לנקות את הראש, לא עישנתי כל היום. חשבתי עלייך כל הזמן" הוא אמר. וזה מאוד חימם לי את הלב שהוא אמר את זה, הרגשתי ממש טוב והפרפרים התרוצצו לי בבטן מימין לשמאל. "באמת?" שאלתי. והוא הינהן בראשו. "די לעשן" לקחתי לו את הסיגריה והעפתי אותה. "את לא נורמאלית" הוא אמר. "נו בבקשה אל תעשן, זה לא בריא" אמרתי לו בפרצוף כלבלב. "בסדר, אבל אל תחשבי שאני מפסיק לעשן לתמיד. רק עכשיו לידך אני לא יעשן" הוא אמר והכניס את המצית לתיק.
"אז מה יהיה איתנו דני?" שאלתי אותו. "מה יהיה איתנו?" הוא שאל חזרה. "זאת הייתה השנה הכי דרמטית שהייתה לי בחיים. קרו כל כך הרבה דרמות.." הסתכלתי למעלה לשמיים, וראיתי את השקיעה ביחד עם דני. "עוד שבוע נגמרים הלימודים, רק חבל שעכשיו מפוצצים אותנו במבחנים.." אמרתי לו. "כן.. כל יום יש לי מבחן. זה פשוט למות" הוא אמר. "מבינה אותך.. צריך לתת את הפוש האחרון. מה תעשה בחופש?" שאלתי אותו. "עובד.. מה את עושה?" הוא שאל. "מסיבה עד הבוקר" אמרתי וצחקתי. "תזכיר לי לגרור אותך למסיבות" הוספתי. "אצלי זה לא מסיבות, זה לשבת בפאב ולהשתכר" הוא אמר. "אתה ממש נהנה מהחיים" אמרתי בציניות. "זה כיף. יש פאבים שאני תמיד הולך שיש כל מה שאת צריכה, אלכוהול וכוסיות בכל פינה" הוא אמר. "אני לא מרשה לך להסתכל, כשאתה מדבר ככה אני לא מבינה מה אני עושה איתך" אמרתי. "תשאלי את עצמך" הוא אמר. הוא התקרב אליי קרוב ונישק אותי בלחי, ואז בצווער. "תגידי, מייקל היה הראשון שלך?" הוא שאל. "לצערי כן.. למה זה מפריע לך?" התחלתי לפתח חששות שזה מציק לו. "לא מזיז לי כל כך" הוא אמר והמשיך לנשק אותי.
עליתי למעלה למיגורי הבנות והסתכלתי על המיגורים. לא סיפרתי לאף אחד שאני לא חוזרת שנה הבאה, זה השבוע האחרון שלי. אני לא עומדת לראות יותר את אמילי, מייקל ואת כל שאר החלאות פה בפנימייה. אבל אני אתגעגע לדני ומולי, אני אתגעגע אליהם מאוד. אני מקווה לשמור איתם על קשר, ושהם בחיים לא ישכחו אותי. לא סיפרתי להם, כי פחדתי מהתגובה שלהם. מאוד פחדתי מהתגובה שלהם, פחדתי שדני יעזוב אותי, ושמולי לא תדבר איתי יותר. אבל ידעתי שבסופו של דבר הם יהיו חייבים לדעת. העברתי שוב פעם מבט במיגורים, ופסעתי לחדרי. ראיתי את באטר שוכב על המיטה שלי- שוב. "תגיד לי זה מה שאתה עושה כל היום? ישן?" שאלתי אותו ונשכבתי לידו. "שנה הבאה אנחנו לא נהיה כאן, אנחנו עוברים למקום יותר טוב" אמרתי לחתלתול הקטן ששכב על המיטה. "מה הייתי עושה בלעדייך?" המשכתי לדבר אליו.
"אריקה? חזרת?" שמעתי דפיקות דרך הדלת. הלכתי לעבר הדלת ופתחתי אותה. "אריקה!" מולי חיבקה אותי וקפצה על המיטה. "איזה שבוע עמוס עומד להיות לנו" היא אמרה לי. "כן.." עניתי לה. "מליון מבחנים נתנו לנו, אבל אל תתרגלי שנה הבאה יהיה לנו פי עשר יותר קשה. אני לא מאמינה שאני הולכת להיות יא'ניקית!! השנה עברה לי כל כך מהר" היא אמרה בהתרגשות. "גם לי" אמרתי. "מעניין עם שנה הבאה יבואו בנים חדשים לפנימייה, צריך קצת ריענון" היא אמרה. "כן.." אמרתי. לא ידעתי מה להגיד, הרי אני לא יהיה פה שנה הבאה. "למה את בבאסה?" היא שאלה אותי. "סתם.." אמרתי לה. "תקשיבי אני נכנסת שנייה למקלחת, אני מרגישה מטונפת. תחכי לי פה, טוב?" אמרתי למולי וניכנסתי למיקלחת לרענן את עצמי קצת. הרגשתי מלוכלכת, זה הרגיש לי כל כך טוב להתקלח אחרי יום כזה, במקלחת חשבתי על השנה שעברה עליי, כל מה שקרה. אני מקווה ששנה הבאה שאני יהיה בבית ספר הקודם יהיה לי יותר טוב. הכל בגלל הפנימייה הזאת, היא גרמה לי את כל הכאב הזה. יצאתי מפה מדוכאת, אני מקווה להעלות לי את המצב רוח כשאני יצא מפה ולא יחזור. החיוך עלה לי על הפנים, הרגשתי טוב פתאום. שאני סוף-סוף יוצאת מפה, יקח קצת חופש. רציתי לחזור לחיים הקודמים והשמחים שלי. רציתי לסלוח לחברות שלי.
יצאתי מהאמבטיה וראיתי את מולי עם הפלאפון שלי. "מולי למה את נוגעת בפלאפון שלי??" אמרתי לה. "מליקה שלחה לך הודעה" היא העבירה לי את הפלאפון. 'היי מתוקה, אני צריכה שתחזירי את המפתח של החדר שלך למזכירה. תעשי את זה מהר כי יש ילדה שלוקחת את החדר שלך. רשמתי אותך כבר לבית ספר הקודם, והכל בסדר. בהצלחה בתקופת המבחנים, אני מקווה שתצליחי. נשיקות, מליקה'. מולי הסתכלה עליי, וענייה היו אדומות. "אני לא מאמינה שאת עוזבת.." היא אמרתי לי ורצה מחוץ לחדר שלי. "מולי חכי שנייה" רצתי אחריה. היא נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת.
"מולי אני מצטערת שלא סיפרתי לך, אבל פשוט לא טוב לי פה. רע לי פה, את לא מבינה? אני עצובה פה כל הזמן, אני נכנסתי למצבים של דיכאון עמוק. בבקשה תביני, אני לא יכולה להמשיך ללמוד פה. אנחנו נשמור על קשר ותכירי אנשים חדשים" אמרתי למולי מעבר לדלת. "מולי? בבקשה תעני" היא לא ענתה לי. חיכיתי חמש דקות... עשר דקות.. ולא שמעתי ממנה מילה. אפילו לא מילה אחת.
"עברה עלינו שנה מלאת אתגרים, קשיים, שמחה, עצב, אהבה, כאב, לימודים קשים. אבל סוף-סוף סיימנו. נכון, היו כמה סלעים בדרך. אבל הרמנו רגליים, והמשכנו לצעוד. אני גאה בכל אחד ואחד מכם, ואני מאחלת לכם חופש מהנה ומלא חוויות. תגידו שלום לכיתה י', ותקבלו בברכה את כיתה יא' החדשה" המורה נאמה את נאומה, וכולם הריעו ושמחו. כולנו היינו עם תעודות ביד, מלאים אושר. סוף-סוף, זה נגמר. הרגשתי שגמרתי את דרכי כאן. ראיתי את מולי בקצה הכיתה, היא לא הייתה שמחה במיוחד. הצילצול נשמע וכולם טסו מהכיתה. ומולי הלכה ביחד איתם. אני נשארתי בכיתה, לבד.
ישבתי על הכיסא, והתבוננתי בתעודה. לא רע.. בשבוע המבחנים האלה חשרתי את הנשמה שלי, וזה השתלם לי. אני מקווה שמליקה תהיה מרוצה.
'לילדה הכי יפה על האדמה, שיהיה לך חופש מדהים. מקווה שניפגש. אני בבריכה עכשיו, את מוזמנת להיצטרף. באהבה, דני' קיבלתי אסמס מדני. והייתי בשוק! כנראה דני באמת אוהב אותי שהוא מוכן לכתוב אסמס כזה קיטשי בשבילי. יצאתי מהכיתה וכולם כבר היו עם המזוודות בים מחוץ לשער. עליתי לחדרי במיגורי הבנות ולקחתי את המזוודות שלי.
הוצאתי את הבקיני שלי ושמתי אותו מתחת לבגדים שלי. לקחתי את באטר מהמיטה וירדתי למעטה. הכל היה כבר ריק, אף אחד לא היה שם. הפנימייה הייתה ריקה, ושמחתי שאף אחד לא יפריע לי ולדני.
ירדתי לבריכה וראיתי את דני. "דני!!!" רצתי אליו, אבל אז נפלה עליי הפצצה שהכי לא ציפיתי אלייה. מייקל היה מאחורי דני, ואמילי ישבה לידם. "מה אתם עושים פה?!! תעופו מפה!!" צעקתי על אמילי ומייקל. "הייתי רוצה לעוף מפה" ראיתי את כל המסקרה של אמילי מרוחה. "מזה מה קורה פה?" שאלתי. "תסתמו תפה שמעתם?? שאף אחד לא יוציא הגה מהפה!!" מייקל אמר לנו, ואז קלטתי את מה שהוא מחזיק ביד, והלב שלי דפק כל כך מהר, כל כך פחדתי. "מייקל מזה?" שאלתי אותו. "מייקל תענה לי! מזה? תוריד את האקדח הזה מהיד שלך" אמרתי לו כולי רועדת.
"אמרתי שאף אחד לא יוציא הגה מהפה!!!" הוא צעק והפנה אליי את האקדח. "מייקל אני מתחננת בבקשה.." הדמעות התחילו לרדת מעיניי. "את מתחננת? אוי מסכנה, את פוחדת? אחרי כל מה שעשיתי בשבילך אריקה, את כפוית טובה. רק לטובתך רציתי. אהבתי אותך.. ואני עדיין אוהב אותך. אני עושה את כל זה רק כי אני אוהב אותך אריקה" הוא אמר.
"אבל זה לא עושה לי טוב מייקל אני מבקשת בבקשה!!, בבקשה מייקל תוריד את האקדח" אמרתי לו. "אל תגידי לי מה לעשות!!! אתם עומדים למות, כולכם!" הוא אמר. "אני מקווה שאני לא מפריעה פה לנאומים, אבל איך בדיוק אני קשורה למשולש האהבה המופרח שלכם?" אמילי אמרה ומייקל סטר לה. "אני במקומך לא הייתי מדבר ככה ליד בחור עם אקדח"
אמילי התחילה לדמם מהאף ושתקה. "כל הזמן הזה, את היית רעה לכולם. סתם באלך להיות רעה אמילי. לך הכי מגיע למות, אני עושה פה צדק" הוא אמר. "מייקל בבקשה.. זה לא צדק אתה לא מבין? זאת טעות! לא מגיע לאף אחד למות בבקשה.." תסתמי ת'פה!!!!" הוא צעק וירה לאוויר. כולנו צרחנו, נפלתי על הריצפה מפחד. הייתי כל כך מבוהלת.
"שמישהו יעזור לנו.. בבקשה. שמישהו יעזור לנו" לחשתי לעצמי עם קולות של בכי איומים. בחיים שלי לא פחדתי ככה.
"אז מי יהיה הראשון?" מייקל עבר בנינו. "רוצים שאני אחליט?" הוא אמר בקול מרושע. הסתכלתי עליו מהריצפה, כולי מפוחדת. "מייקל..." אמרתי לו. "מה אריקה?" הוא התקופף אליי והתקרב. "בבקשה.. אני מתחננת מייקל. אני לא רוצה למות" אמרתי לו בבכי. "אני עושה לך טובה יפה שלי, באמת" הוא ליטף אותי, כשהוא העביר את ידיו על פניי, עברה בי צמרמורת של פחד. "מייקל בבקשה.." אמרתי לו. "זה לא יכאב" הוא אמר לי וכיוון את האקדח לכיווני. "לא מייקל, בבקשה". ראיתי את דני קם מאחורי מייקל, היה לו משהו חד ביד. זה היה מספריים. דני רץ לעבר מייקל ותקע לו את המספריים בגב. מייקל נפל על הריצפה ואני אמילי ודני התחלנו לרוץ. מייקל קם וירה. הסתובבתי אחורה, וראיתי את דני על הריצפה. מדמם. באותו רגע, צרחתי. צרחתי צרחת דם איומה. "דני לא!!! לא!!! תקום דני תקום בבקשה!!" דני שכב על הריצפה, ומייקל היה מאחורינו מנסה להתאושש מהמספריים בגבו. "אריקה רוצי עכשיו, לכי לשער ותנעלי אותו. רוצי!!!" דני אמר לי בעודו שוכב על הריצפה. אמילי הייתה לידי.
שתינו ראינו את מייקל מתקרב אלינו, והתחלנו לרוץ. רצתי כל כך מהר, הדמעות זרמו על לחיי כמו מפלים. ידעתי שלדני אין שום סיכוי.. שזה נגמר. דני המשיך לדמם. עברה בי צמרמורת של עצב. דני שלי, אחרי כל התקופה הזאת. לא היה לי מה לעשות מלבד להציל את נפשי.
"תמיד ידעתי שאת תתחברי לבחורים הפסיכים!! כי את פסיכים בעצמך!! לא פלא בכלל שאת ומייקל שכבתם. שני פסיכופתים!!!!" אמילי צעקה לעברי. "אמילי זה לא זמן לריבים" אמרתי לה. "את פשוט זונה אריקה פרקר!! זה הכל באשמתך!! דני גוסס על הריצפה באשמתך! פסיכופת עם אקדח רודף אחרינו באשמתך! תראי תראי מה יקרה לך שנצא מפה!!! את תצטערי על זה אריקה!!" אמילי המשיכה להטיח בי. זה היה כל כך לא מתאים, אמילי מצאה את הזמן הכי שגוי לריבים. כל כך כעסתי.. כל כך זעמתי..
הגעתי לשער וסגרתי אותו על אמילי, נעלתי אותו חזק חזק והשארתי את אמילי בפנים, עם מייקל. הנקמה זרמה בעורקיי, זה הגיע לה. "מה את עושה??" היא צעקה. "אריקה!! תפתחי את השער!!" היא המשיכה לצעוק, מייקל היה מאחוריה. והיא דפקה על השער בחוזקה, אבל זה לא הלך לה.
"ביי אמילי" אמרתי לה והלכתי משם. "אריקה!!!! תחזרי!!, את משוגעת!! תחזרי לפה יפוסטמה תחזרי!!" המשכתי ללכת.
"לכי תזדייני!!" היא צעקה אליי, וכבר הייתי רחוקה משם. שמעתי את צעקת הדם של אמילי, ואולי זה מרושע, אבל הייתי שמחה. הייתי שמחה שהראיתי לאמילי שלא השתלם לה כל מה שהיא עשתה. חשבתי על דני, שעדיין נשאר שם. כנראה כבר מת. עדיין הייתי בהלם מכל מה שקרה.. לא עיקלתי לשנייה. לא עיקלתי שהשארתי את אמילי שם, שהיה לי את האומץ להשאיר אותה שם, למות. כל התקופה הזאת חשבתי על המוות, ועכשיו עמדתי בסיטואציה של חיים ומוות.
בפעם הראשונה בשנה הזאת, הלכתי אחרי הלב שלי. שהיה כל כך רחוק ממני. אבל הנשמה? הנשמה תמיד הייתה איתי. ואני מקווה שהיא תהיה איתי לאורך הרבה הרבה שנים.
רק שאלה אחת נשארה לי, מי משך אותי מהמים באותו יום? כנראה שאת זה אני בחיים לא אדע.
**************
'אריקה ילדה יפה שלי, אני תמיד ישמור עלייך מלמעלה. תמיד. אני המלאך השומר שלך, ואת תחיי חיים שמחים ומאושרים, אני אדאג לכך. אני מבטיח לך תינוקת קטנה שלי, הכל יהיה בסדר ילדה יפה שלי. הכל יהיה בסדר. אבא כאן, ואבא תמיד ישאר כאן'
יאוווו אני לא מאמינה שזה נגמר. תודה לכל הקוראים!!! מקווה שאהבתם את הפרק האחרון. היה לי קשה לכתוב אותו. לקח לי ממש שעות!!!!
מקווה שיהיו לי הרבה תגובות כי זה מאוד חשוב לי. כמו שאמרתי- אני מעלה את התקציר והדמויות לסיפור הבא עוד כמה ימים. אוהבת ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
