אני פתאום מלאה. כ"כ מלאה שזה מפחיד.
הריקנות שעטפה אותי איתך נעלמה. אין כבר מי שיגאל אותי ממחשבותיי וריגשותיי.
השקט הזה לידך, אותו השקט שיצר את הריקנות, לו אני מתגעגעת. זה שקט אחר, שקט שונה, שקורא לי להישאר איתך. כן זאת הסיבה שנשארתי.
עם אחרים הרגשתי את הכעס, התשוקה, האכפתיות ואפילו חיבה אבל איתך זאת הייתה ריקנות. מדי פעם השתלטה עלי התשוקה שידיי רעדו על זיפי פנייך ושנצמדנו והתחככנו זה בזו בסערה. או ששפתיך מצצו את פטמותיי כאילו היו סוכריה המתוקה לגרונך. הרגשתי תשוקה, תשוקה חולפת, מתמוססת בריקנות הזאת שלנו, הריקנות שכ"כ אהבתי.
ובתוך כל האהבה הזאת לריקנות ניסיתי גם למצוא מקום אחר, לתת לך את ההזדמנות שלך איפה שכולם נחשלו- ללמד אותי אהבה מה היא, לגלות לי אותה אולי ולהאמין בקיומה. נכון אף פעם לא פתחתי לך את ליבי או נשמתי, נשארתי לידך ואיתך אותה רקנית וסתמית, אבל כן ניסיתי להרגיש, להעיר את ליבי מתרדמת החורפים שנסחפת לאביבים ואוכלת את חיי. שקראת לי צ'ולי ניסיתי להרגיש חיבה. ששיקרת התאמצתי לכעוס. שעשית ניתוח לא הייתה בי אכפתיות. הכל היה סתמי. ריקני. בלי מחשבה. בלי רגש. ניסיתי לשנות ונתתי לך הזדמנות אבל כלום לא הכין אותי להתמכרות שבריקנות איתך.
אני חושבת לעצמי האם גם אתה חיפשת בי רק ריקנות בתוך העולם המשוגע הזה או שמא היה זה משהו אחר? אני יודעת שגם אם חיפשת בי ריקנות לא תמיד מצאת. לא הצלחת להישאר סתמי לידי. כעסת שהייתי עם אחרים, הקנאה שאולי טעמתי שפיך של אחר גרמה לך להשתולל. כשגילית את מקור הצלקות שעל שדיי נשארת אדיש מבחוץ אבל הרחתי את ריח השריפה שבה מתוכך. האכפתיות שלך בי אומנם לא הייתה גלויה אבל רצף השקרים שהסתננו דרך שינייך העידו שפחדת לפגוע בי, לאבד אותי. לא ידעת שמצב כזה לא יכול לקרות. לא האמנת שאני מעדיפה את האמת.
"אז לא יהיה לנו בית, 2 ילדים וכלב?" שאלת פעם ואני אפילו לא גימגמתי, לא ניסיתי למצוא מילים. פשוט שתקתי.
"אני מאוהב!" צעקת לעברי שפתחתי את דלת המכונית שלך באחת מפגישותנו. עד היום אני שואלת את עצמי האם התכוונת לזה או שהיו במילותיך משמעות נוספת? עד היום אני שואלת את עצמי איך החזקתי את עצמי מלטרוק לך את הדלק בפרצוף וללכת משם?
הכל היה סתמי בשבילי ואולי לא בשבילך.
אני עכשיו הוזה רגעים איתך, שראשי מונח על החזה הלא שרירי שלך וידי משחקות בשערות ראשך. הייתי מביטה בעיניים השחורות החלולות שלך ושותקת. גם אתה היית שותק, ספק אם מאותה סיבה אבל לא אכפת לי. יכול להיות שפחדת להרוס רגע שהצטייר לך מיוחד, שלא יחזור בשנית. הרגעים האלו תמיד חזרו ואתה המשכת לשתוק. אולי זה רק בגלל שלא מצאת מילים נכונות, אמיתיות, לא שקריות, אז העדפת לשתוק. לא יודעת אבל גם לא אכפת לי.
אני עכשיו הוזה רגעים איתך. מנסה לשחזר ריקנות שאבדה כי מאז שעזבת המוח חזר לחשוב. הבעיות שהציפו את חיי חוזרות ורודפות אותי. מאז שעזבת אני מרגישה. אני לא אוהבת להרגיש. אבל אני מרגישה פתאום דברים, חלקם חדשים חלקם שאריות שנקברו בתוכי בזכות הרקנות שהענקת לחיי וזה מתעורר לחיים. שנאה לך על זה שגזלת ממני את הריקנות, מתנת האל שלי ממך. צער לסובבים שלי על זה שלא הבינו אותי, שלא הבינו את הצורך שלי בך. צער על זה שחשבו שגנבת את חיי ושאיתך אני לא אני. הם צודקים, איתך אני לא אני, איתך אני מה שאני רוצה להיות אבל הם לא רואים את זה ככה. הם פחדו שתיקח אותי מעצמי. הם מסתכלים מהצד ורואים בחורה נסחפת אחר גבר. הם, אנשים מרובעים, יציירו במוחם תמונה של אישה שברירית, חסרת אונים, מנוצלת. הם רצו להציל אותה וריחמו עליה. אני מרחמת עליהם בחזרה. הם רודפים אחרי משהו בלתי אפשרי. מנסים להשיג משהו שבכלל לא קיים. הם יחיו באשליות או, במקרה הטוב, תקוות. הם יחפשו אחר משהו להיתלות עליו, להישען, להאמין בו. אני ואתה קוראים לזה "אני" הם קוראים לזה היא/הוא, כלומר אהבה. אני כותבת את המילה הזאת ומגחכת. בעולם שלנו, הכאוב אך האמיתי, אפילו שלגייה הפסיקה להאמין באהבה. אך עדייך יש תמימים בעולם.
"אף פעם לא היית מאוהבת?" שאלת אותי פעם לפני שנגלתה לפניך המציאות.
"אף אחד לא היה מאוהב. אין דבר כזה" השבתי לך ואני עדיין זוכרת את טעמה של הסיגרייה אז.
"אני הייתי מאוהב" ענית לי בביטחון. כאילו אתה יודע משהו על החיים האלו.
הסתכלתי עליך ורציתי להגיד לך שאין דבר כזה, שתתעורר על החיים שלך, אבל העיניים החלולות שלך היו מספיק עצובות.
ואתה עדיין מתקשר ואני עדיין מסננת. כלום לא השתנה, רק הריקנות נעלמה. חיי מחפשים פתאום משמעות- מלנשום ודי פתאום הם מחפשים סיבה לקיום הזה. ומ היא הסיבה? כדי למות? להיוולד ואז למות. הם מחפשים, חיי, רגשות להיתלות עליהם ואני מלאת רחמים עצמאים, בדיוק מאותה סיבה שאני מרחמת על האנשים שניסו להציל אותי ממך.
ואתה עדיין מתקשר ואני עדיין מסננת. פוחדת כבר לא למצוא בך את הריקנות בשובי. פוחדת שאולי מישהו הציל אותך ממני ושאתה הפסקת להאמין רק בך.
אז יקירי, איני יודעת מה אחליט ומתי אגיע להחלטה אבל אני יודעת שסופנו הוא להיגמר. לא נוכל לחיות לנצח עם ריקנות. לא נוכל לחיות לנצח והרי שנינו יודעים שניסחף בקלישאה של החיים האלו ונחפש משהו להאמין בו ואנחנו לא יכולים להאמין אחד בשנייה ואנחנו לא יכולים לפורר את הריקנות שבנינו ולבנות במקומה חומה של רגשות במקום. לעד העיניים שלך יהיו חלולות בעיני ולעד תנסה לשמור אותי ממך, מהאמת הקבורה בך שספק את אתה יודע אותה.
יקירי, תזכור אותי איך שתזכור או שתשכח אותי בכל דרך שאתה רואה לנכון לי זה לא משנה, לי זה לא אכפת. אתה תמצא מישהי שתמלא את ליבך מהריקנות שנטשתי ואני אמצא מישהו, סתם מישהו. ואני ארגיש איתו כעס וארגיש תשוקה, אכפתיות ואפילו חיבה אבל תמיד אתגעגע לריקנות שהייתה בנינו.
מצ'ולי שלא הכרת (זאת שנבלעה בריקנות שלך)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
