קמה בחמש אחר-הצהריים, מסתרקת ואוספת את שיערי הבלונדיני לאחור.

מכינה לעצמי קערת דגנים בטעם שוקולד, ומתיישבת לאכול אותה בחדרי מול המחשב.

מדברת עם כמה אנשים, מבקרת בכמה בלוגים. רואה פרק או שתיים של 'המפץ הגדול'.

מחזירה את הקערה ולאחר שעה או שעתיים ממלאת לעצמי צלחת באורז ובבשר.

אוכלת הכל וצופה בטלוויזיה.

אני מרגישה את העייפות משתלטת עליי והשעה רק שמונה וחצי בערב, התעוררתי לפני חמש שעות.

ממשיכה להתבטל מול הטלוויזיה.

יום מיותר, אני מציינת לעצמי. כן, מחר אני אקום מוקדם, אולי אצא לטייל עם חברי או אלך לקניון.

נו באמת, אני ממשיכה לחשוב לעצמי. אני אומרת את זה לעצמי כל יום.

מה קורה לי, השיגרה השתלטה עליי, העייפות השתלטה עליי...

מה אני יעשה?

לחשוב על הפוסט האופטימי שכתבתי לפני ארבעה ימים, שעם מיותר לציין אף אחד לא הגיב עליו, למרות השקעה מרובה.

כן, אני כותבת לעצמי, אבל חשוב לי לדעת שמישהו קורא את זה, שלמישהו אכפת ממה שכתבתי.

אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

דמאט אני כל כך רוצה עגיל בטבור.