סוף יום הלימודים, תיכף מתחיל חופש.

אני נאנחת לעצמי, לא הספקתי להיפרד מימך כמו שצריך.

אני מתהלכת בעצב לכיוון התחנה, אולי אראה אותך ואולי לא, אולי אוכל להיפרד ואולי אוכל גם לחבק.

אני עוצרת ליד ידיד שלי ומתקדמת איתו לאט, לפתע אני רואה אותך מרחוק מתקדם לכיוון הנגדי, לכיווני.

' תגידי שלום, תגידי שלום...' אני ממלמלת לעצמי תוך כדי מחשבה ואתה כבר קרוב אליי.

אתה ממשיך ללכת אך אתה מסתכל לי בעיניים, חודר אל תוכן.

אני נאנקת ולא אומרת מילה, אתה ממשיך ללכת ואני נאנחת בעצב.

ידידי ממשיך לדבר אך אני לא מקשיבה, אני רק מתקדמת אל הספסל הירוק שקרוב לתחנה עם מבט מושפל מטה.

לפתע אני רואה שאתה חוזר, 'אורו עיניי' כמו שאומרים.

אתה מתקדם אל האופניים שלך ומתיישב עליהם, מתכונן לרכיבה.

אתה מסתכל עליי.

אני חושבת שאני עומדת להתעלף.

אני אוזרת אומץ ומנפנפת בידי אלייך, אתה מחייך אליי חיוך רחב ומלא שיניים ועושה פרצוף מצחיק, אני מצחקקת ואתה נוסע הביתה.

זה לא חיבוק וזה אפילו לא דיבור, אבל זה משהו.

וה'משהו' הזה גורם לי לעלות על פניי חיוך, אפילו עכשיו.

האם כמו שחברתי אמרה, זו אובססיה?

האם זו אהבה אמיתית?

אני כבר לא יכולה בלעדייך...

אתה כמו אוויר לנשימה, אתה כמו המוזיקה בשבילי, אתה כמו החצי השני שלי.

הלכתי רחוק, אולי אתה לא החצי השני שלי, ואולי אני לא באמת מאוהבת בך.

אולי זו סתם אובססיה, אבל אני מאוד מקווה שזו לא,

כי זה מרגיש טוב.

אני מתגעגעת לים, אולי אבקר בו...?