למילים יש כוח עצום, ורק עכשיו אני מבינה את זה.

בדיוק לפני כמה דקות סיימתי לדבר עם אימא שלי.

היא נכנסה אליי לחדר כדי לחבוש לי את האצבע ברגל ובטעות הפלתי כמה טיפות של מים על הרצפה.

היא אמרה לי כמה שזה לא בסדר ושקר ושהמים לא מתייבשים מהר, כמובן שהיא לא צעקה, גם אני לא צעקתי, רק דיברנו.

אז אמרתי לה שזה רק מים ושהיא מתנהגת כאילו הרגתי מישהו.

אמרתי כמה פעמים את ה'כאילו הרגתי מישהו'.

היא הרימה אליי מבט עצוב והורידה אותו חזרה, מתחילה לחבוש לי את הרגל.

"למה את עצובה?" שאלתי אותה.

הבנתי ישר מהמבט שלה שזה לא סתם, זה לא בצחוק, משהו באמת קרה.

היא סיפרה לי שממש יום לפני היום-הולדת שלי ידיד טוב שלה נפטר, הכרתי אותו ממש מעט אבל אפילו שראיתי אותו פעמיים או שלוש אני יכולה להגיד שהוא היה אדם מדהים ושהיה לו לב ממש טוב.

אני זוכרת שהייתה תקופה שאימא שלי כל הזמן בילתה איתו, וחבר שלה שגר איתנו, התחיל לקנא.

הוא גם דיבר איתו מספר פעמים על זה שהיא חברה שלו ולבסוף הם ניתקו קשר.

ולפתע, לאחר חצי שנה שהם מנותקים מקשר, הוא ניפטר.

ככה.

אימא שלי אומרת שהיא מעדיפה לא לדבר על זה, כי ככה הכל נשמר בפנים והדמעות והרגשות לא יוצאים.

אבל זה בסדר לבכות.

את איבדת חבר קרוב, זה בסדר.

גם אני בוכה עכשיו, זה בסדר.

היא אומרת שהיא פגעה בו ושכל יום היא חשבה על להתקשר אליו ולדבר איתו, לבקש ממנו סליחה, אבל היא דחתה את זה.

ועכשיו היא לא יכולה.

והיא גם לא תוכל.

ומכאן למדתי, כמה שלמילים יש כוח עצום, כמה שהן יכולות לעשות.

בין עם זה לפגוע ולהתעצב, לבין עם זה לשמח ולהתאשר.

עדיף להגיד הכל, בכל זמן שמרגישים את זה, לא לדחות שום דבר ולנצל כל דקה, כי מי יודע מה יהיה מחר?

צריך לנצל כל דקה, כל שנייה, כל מילה.

צריך לנצל את הזמן שנותר לנו, צריך לנצל את החיים.