אגו אוכל ובושה מקיאה

למה אני חייבת כל הזמן לעשות שטויות פרובוקציות ומלחמות כדי למגנט אלי שנאה או אמפטיה?

למה אני לא יכולה פשוט להיות? בלי הריגושים? בלי ההתחמקויות? בלי בלאגן?

כמה מעוות זה

ולמה זה

שאני לא מרגישה קיימת ולא מרגישה נחשבת אם אני לא עושה דברים מיוחדים, שונים, בולטים, מדהימים או מזעזעים?

למה אני כל הזמן חייבת לזעזע?!

עם החתך הכי עמוק, עם הצלקת הכי מרשימה, עם החרדה הכי מפחידה ועם המצב הכי אקוטי?

למה אני לא מצליחה ולא יכולה להיות בלי להיות מטורפת ומדליקה בעיניי עצמי ובעיניי אחרים?

ואז אני עוד אומרת לעצמי שזה לא משנה. שאני מיוחדת בגלל מי שאני, בגלל האופי המושך. אחרת לא היו לי כל כך הרבה אנשים בחיים שלי. אחרת לא היו אוהבים אותי.

(הכי מתנשא שלי... סליחה).

לא יודעת למה עוד מתאמצים לדבר איתי, להיות איתי, לאהוב אותי ולהתעניין בי, אני מזמן הייתי בורחת.

ואולי, אולי הם כל כך קרובים לגלות מי אני באמת? אולי הפרובוקציות מבריחות יותר מכל חלק אחר בי ואחד אחד, ילכו, יוותרו?

נשמע לי הגיוני.

ואז אני אבכה, אצעק, אפסיק לנשום כי עזבו אותי. כי רוצים לעזוב אותי, כי מתים כבר ללכת ממני.

ושוב, אהיה במצב הכי אקוטי ואולי ישארו מתוך רחמים. ואז אני אקסים מחדש.

ושוב, אשאב אל תוך המעגלים האין סופיים האלה ואסחוף את כולם איתי.

כי זה הכישרון הכי חזק שלי. להיות השתיקה הכי רועשת בחדר.

להיות הפאסיבית אגרסיבית הכי הכי בבניין. לקחת את זה בתור דלק בשביל הפרובוקציה הבאה, הכי רועשת או הכי שקטה.

תמיד תמיד הכי הכי

אבל ההכי ההכי גורר איתו גם מאוד מאוד כואבת

מאוד מאוד אבודה

מאוד מאוד משוגעת ומטורפת

ואלה הם בשבילי, זה לא מושך כי זה על אש קטנה, בלתי נראה, את זה אני לא רוצה, גם אם כן מבקשת.

כך או כך זה שם, ואני לא קיימת בלי זה.

אני בקושי קיימת. נקודה.