הומו.....ודתי

מזמן כבר נעלמו לי המילים מהפה...

טוב .. מעולם לא באמת ידעתי לבטא את עצמי. אני תמיד מסתובב סביב הן כי אני אין לי את המילים המדוייקות והן כי אני תמיד מדלג בין נושאים ונסחף עם הקונטציות/ אסוציאציות וכו'.

לא באמת מישהו מבין אותי... ואני תוהה האם אני מצליח להבין את עצמי

הדבר שחסר לי הרבה זה שקט

אני לא מצליח לברוח אל השקט.. א. כי הוא פשוט לא קיים. ב. אני באופן טבעי לא מסוגל להסתדר עם השקט

אני מפחד לישון שהכל שקט מדי... ובכל זאת.. כמה אני כמהה אל השקט הזה

אני מפחד שאפסיק לחשוב ולהגות.. כי אולי מתתי... ובכל זאת - כמה שאני כמהה למעין מוות הזה

אני כ"כ רוצה להירדם.. לברוח ולקום חדש. לקום רענן.. לקום אדם חייכן.. אדם טוב יותר...אדם ללא בעיות... אדם עם בריאות נפש תקינה.

הם שם בכל מקום..המשפחה.. אתה במקלחת מביט במראה/ מתקלח/בשירותים - מתנחם בבועה שלך.. והנה מישהו צריך לדפוק על הדלת ולהזכיר שאני לא בפלנטה אחרת.

אני רץ מהלימודים/ מהעבודה...אל הבית אל הפינה שלי..והנה הם שם ניצבים.. נוכחים... רבים.. עושים רעש

אני בחדר שלי מנסה לסגור את הדלת.. אין מצב שהיא תוכל להיות סגורה ליותר מדקה

פסח- חג החירות. אני לא אדם עם חירות. לפעמים אני מפחד להיות אחד כזה. אני מפחד מההחלטות של עצמי, אני מפחד מכישלונות.

חזרתי לרדידות שלי. לחוסר תוכן שלי... כמה פעמים כבר קיטרתי שאני לא מצליח לכתוב שיר. התלונה עדיין רלוונטית.

כמה שניסיתי לעגן את עצמי עם קצת תוכן.. הכל השתחרר כמו הוצאת אוויר מכדור ים מתנפח

זו רדידות שמתבטאת גם בכל הסיטואציות המניות.. אני מכור למין. אני מכור לגברים. ורק 5% מבוצעים בפועל - שגם זה הרבה - הרבה מדי.

כשאני נכנס לשיחה (אם אפשר לקרוא לזה שיחה .. בזמן שרוב הפעמים אני לא נותן לפרטנר להשחיל מילה), אני מוצא את עצמי מפריז במחשבות, פרפראות, הגיגים ותובנות נהדרות שגורמות לי להתפלא מעצמי ובעיקר להתנחם שלא הטמטמתי עד הסוף.

הלוואי ויכולתי להקליט כל שיחה כזו... להתענג על התוכן והרחבת הדברים ...ובעיקר להתנחם...

אחת השיחות האלו הייתה עם אביב. מצאתי את עצמי אומר משהו ששמעתי וורציה סתמית שלו פעם- לא באמת נגעה לי. ופתאום כשאמרתי את זה, זה היה נשמע כמו משפט ברומו של עולם.

שפכתי בפניו את המוזרות שלו, כמה שאין קורלציה ביני לבין העולם הזה, כמה שנועדתי להיות נע ונווד ולחפש את עצמי, להתאכזב להתגבר וכו'

וכמה ההשרדות הזאת מתאפשרת תודות לחסינות שקיבלתי באופן טבעי: כוח סבל.. נחישות...סיבולת..יקיצה מהירה..

כל אחד ו"החבילה" שלו.., הצרות שלו.. ובכל זאת כל זה הותאם במיוחד לו...נתפר על פי מידותיו. כאילו שאלוהים לא וויתר על ההתעללויות שלו ולקראת הסוף קצת נתקף מצפונית ונתן לכל אחד גלגל הצלה.. או שחלילה והוא דווקא חשב שלתת בעייה וכמעט פתרון -משעשע יותר.

שפכתי בפניו שהרבה מן המצב שלי הוא פועל יוצא של הבדידות שלי. ואני גם הולך לטעון זאת בפני שמיים אחרי 120 (או לפני זה)

הבדידות היא מחלה נוראה...היא הגורמת לחטא.. היא ההורסת

במקום לעשות שטויות..כמה נחמד היה לו חבר היה בא לקרוא לי ללכת לאינשהו.. לטייל/ ללמוד

במקום לברוח אל השקט ולחפש אותו כל פעם מבלי באמת למצוא אותו... כמה כיף היה לו הייתי יכול לברוח לחברה.. שחברה שאוהבת אותי - מעגל חברים קרוב שאני שמח להיות איתם כמה שרק ניתן

כמה אני אשם במצב שלי? כמה אלוהים?

אני גם אשם במצב שלי.. זה ברור לי ואני לא אחד כזה שתמיד אזרוק אחריות על אחרים. הבעיה היא שאני לא יודע היכן שגיתי..איך הייתי צריך לפעול?

לא ברור לי האם המצב הפיך או שככה נגזר?

אני משער שיום יבוא ואוהב את החגים .. אמתין להם בקוצר רוח.

כמה פעמיים דיימנתי שאני מארח... מבשל...אצלי בבית... בבית שלי...בבית הפרטי שלי... הפינה שלי... עם השקט שלי... לחברים שלי... שאני אוהב אותם.. ורוצה בטובתם.. שאוהבים אותי.. וכולם נהנים... אוכלים... שובעים.. מאושרים... מחייכים...