הומו.....ודתי

הן כבר שמונה שערות לבנות בחזה. בשתיים הבכורות נלחמתי במלחמת שווא.. והנה במבט אקראי הם כבר שמונה.

השתנתי מאוד פיזית. הזדקנתי. כשהייתי צעיר בזבזתי את הזמן לשנוא את מי שאני רואה במראה. היום אני מסתכל על תמונות מתקופות מוקדמות ולרוב אני אוהב את מי שאני רואה שם ... מאוחר מדי.

השנים עושות את שלהן וזה מוזר שאני לא מרגיש איזו גרסא מתפתחת. אני מרגיש שני אנשים שונים, כאילו אני הגעתי מא' לב' ללא שום דרך. אבל עברתי- ועוד איך עברתי ואני פשוט מנסה להדחיק אותה. 

אני חושב שאחד השינויים המרכזיים אצלי זה שפתאום יש לי יותר חמלה, אני פחות שיפוטי, כועס,.. (אני עדיין כזה-אבל הרבה פחות). בשאלת הדרך - אני משער שלאחיינים המהממים שלי יש תפקיד מרכזי.. לפעמים אני מוצא בהם את האושר האמיתי, את הייעוד.

יש איזושהיא ציפייה למנוע מהם את מה שהיה חסר לי, להרים אותם מא' לב' - ללא דרך, תוך הגנה שלמה ורובסטית.

אני רוצה ילדים. אני יודע שזה יגיע.

נעשיתי הורה. קצת לאחייני אבל גם קצת להוריי. הם כרגע בחו"ל בטיול מאורגן. זו פעם שנייה של אמא שלי בחו"ל ופעם ראשונה של אבא שלי. מדהים, אבא שלי בגיל כזה ופעם ראשונה עולה למטוס. אני מרגיש את ההתלהבות שלו, את הדיבור האינסופי על רגעים, על תיעוד אינסופי של תמונות וסרטונים בוואטספ..

הרגשתי כמה הם מתרגשים וכמה הם ילדים שבועיים לפני שנסעו, הלחץ עלה להם והותמר במריבות, הקנטות.. כמו ילדים בגן. חמודים.

החמלה הזאת היא כמו שמן בעצמות יבשות.. היא מים חיים לנפש.. היא שלום ושלווה. היא נוכחת יותר אבל היא לא דיירת קבע.

היה לי קשה לחמול על המוכרים שעיכבו את העברת המסמכים למשכנתא. היה לי קשה לחמול על עו"ד שלי שאמר שניפגש ב10, אני ממתין (על חשבון שעות עבודה) ולקראת 9 מבטל (כי הבן שלו לא מרגיש טוב), על שאר העיכובים שלו בהעברת המסמכים, בבנק שלא התחשב והעלה את הריביות... 

הייתי רוצה לחמול ובעצם יותר להאמין. אמונה תמימה.