לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הומו.....ודתי


אני לא כותב לתעד - אני כותב כדי לחפש פורקן

Avatarכינוי: 

בן: 36

Skype:  cliffhnager88 

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2022    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2022


הן כבר שמונה שערות לבנות בחזה. בשתיים הבכורות נלחמתי במלחמת שווא.. והנה במבט אקראי הם כבר שמונה.


השתנתי מאוד פיזית. הזדקנתי. כשהייתי צעיר בזבזתי את הזמן לשנוא את מי שאני רואה במראה. היום אני מסתכל על תמונות מתקופות מוקדמות ולרוב אני אוהב את מי שאני רואה שם ... מאוחר מדי.


השנים עושות את שלהן וזה מוזר שאני לא מרגיש איזו גרסא מתפתחת. אני מרגיש שני אנשים שונים, כאילו אני הגעתי מא' לב' ללא שום דרך. אבל עברתי- ועוד איך עברתי ואני פשוט מנסה להדחיק אותה. 


אני חושב שאחד השינויים המרכזיים אצלי זה שפתאום יש לי יותר חמלה, אני פחות שיפוטי, כועס,.. (אני עדיין כזה-אבל הרבה פחות). בשאלת הדרך - אני משער שלאחיינים המהממים שלי יש תפקיד מרכזי.. לפעמים אני מוצא בהם את האושר האמיתי, את הייעוד.


יש איזושהיא ציפייה למנוע מהם את מה שהיה חסר לי, להרים אותם מא' לב' - ללא דרך, תוך הגנה שלמה ורובסטית.


אני רוצה ילדים. אני יודע שזה יגיע.


נעשיתי הורה. קצת לאחייני אבל גם קצת להוריי. הם כרגע בחו"ל בטיול מאורגן. זו פעם שנייה של אמא שלי בחו"ל ופעם ראשונה של אבא שלי. מדהים, אבא שלי בגיל כזה ופעם ראשונה עולה למטוס. אני מרגיש את ההתלהבות שלו, את הדיבור האינסופי על רגעים, על תיעוד אינסופי של תמונות וסרטונים בוואטספ..


הרגשתי כמה הם מתרגשים וכמה הם ילדים שבועיים לפני שנסעו, הלחץ עלה להם והותמר במריבות, הקנטות.. כמו ילדים בגן. חמודים.


החמלה הזאת היא כמו שמן בעצמות יבשות.. היא מים חיים לנפש.. היא שלום ושלווה. היא נוכחת יותר אבל היא לא דיירת קבע.


היה לי קשה לחמול על המוכרים שעיכבו את העברת המסמכים למשכנתא. היה לי קשה לחמול על עו"ד שלי שאמר שניפגש ב10, אני ממתין (על חשבון שעות עבודה) ולקראת 9 מבטל (כי הבן שלו לא מרגיש טוב), על שאר העיכובים שלו בהעברת המסמכים, בבנק שלא התחשב והעלה את הריביות... 


הייתי רוצה לחמול ובעצם יותר להאמין. אמונה תמימה. 


 

נכתב על ידי , 17/7/2022 00:24  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני תולה את יהבי בכניסה לדירה. הלוואי ושוב זה לא יהיה תירוץ.

זו תהיה התחלה חדשה, אני אומר לעצמי.

האם אני מתרגש? חושש? אולי פוחד?

במיידי, אזכה למעט שקט. אני כבר רואה את עצמי שוכב על הגב, על הריצפה באמצע הבית, פורש ידיים לצדדים ומנסה להתרכז בתקרה. אני רואה איך אני קם בבוקר לרגע שלי..

איך אני מאריך במקלחת, עובר על כל נקודת חן ותר את הגוף שלי אחרי שנים שאנחנו לא מכירים.

כן תליית היהב הפעם היא שונה..היא לא "מסלילה" "מסלול" שיינתק אותי מלהתמודד ולדחות את פתרון הבעיות (בגרות, צבא, פסיכומטרי, תואר ראשון וכו...). הפעם זה משאב. משאב שאני ככ מייחל להשתמש בו בתבונה. קודם כל לקדם את עצמי, בריאות הנפש שלי. חברות, קהילה, זוגיות, משפחה.

מהקורונה, אני שורף שנים, חודשים, ימים, דקות....

אני מכניס את עצמי לשגרה של עבודה בית.

לא טיילתי שנים

לא שכבתי שנים

לא יצאתי לדייט שנים.

משהו התכנס בי לגמרי, סוג של צמח מדבר שמכנס את עצמו לקראת הסערה ויודע שהיא תחלוף .

אני תולה כ"כ את יהבי בדירה עד שלקראתו נסגרתי, הסתגרתי - נגרסתי.

איבדתי את עצמי, חברים ואת אלוהים.

כן, בשנים האלו הוא מונח על ויטרינה ואני מנקה ממנו אבק מדי פעם.. אני מתגעגע אליו אבל מרגיש שאני לא יכול להתחבר אליו "עכשיו". אני חייב לדאוג לעצמי, לאהוב את עצמי, להתאפק עוד קצת לפני שאני מצליח לפתוח את הלב והנשמה לכל השאר.

כן, אני עובד כדי למלא חלל נפשי אך גם חלל כספי.

אין טעם באלוהי הכסף וכסף שבא יכול גם ללכת והעירבון לסכום - הוא רק בהחלטת האלוהים.

מרגיש לי שאני חייב את ההשתדלות הזאת רגע לפני שאני חוזר לחיי "עומק" ואמונה. 

דנתי בזה ביני לביני איך מחלקים השתדלות ואמונה : חלוקה על פני היום? חלוקה על פני חודשים? וחלוקה על פני תקופות ?

אף אחד לא יודע זמן קיצו ועל כן הבחירה שלי להניח כרגע ולשקוע עד שאתאפס - היא שחצנית. אני מתפלל כל יום על כך שאצליח להשלים את מה שהחסרתי. שלעמק הארוך הזה, תהיה תמונת ראי בדמות של הר ענק, מלא עשייה, וטוב, וחסד, ועומק, וחברה, ושמחה....

אני עוסק לאחרונה לא מעט בספורט (לפחות ממה שהייתי רגיל וממה שהעזתי בכלל לחשוב): ההתמדה השגרתית הזאת שמהווה פסק זמן לשגרה "הגדולה" יותר היא פרטוקול מציל חיים.

אני כ"כ נאחז ביהב הדירה שאפילו שאלות של מי אני , מה אני, מה התוכניות שלי, העתיד המפחיד לא קישטו לשם שינוי את הדאון שלי. זה דאון מסוג אחר.

אין שם שקט על שמרים, בכל יום זה מקונן לו שם בפנים לפרוץ.. כבר תקופה. אני רואה איך אני אומר את מה שאני חושב.. אפילו בבוטות..אמת חיצונית פתאום שפחות מיפייפת.. אני לא גאה בחוצפה שלי היא מגעילה - אבל היא בעניי הניצן הזה, הדפיקות של השעון, קרן קטנה של השמש העולה, מאית השנייה של הבנה שמשהו עומד ליפול..

משהו זועק בי. אני רוצה להיות אני!!!! בלי שטיקים ובלי טריקים. בלי לייפייף, בלי להתחרות, בלהיות שלם, לחיות בשלום.

הדרך ליהב הזה היא דרך מלאה חתחתים, בירוקרטיות וכספים.. 

היא מקור של סיפוק, תקווה

היא מקור של חשש: מי הם השכנים? איך אתמודד? האם אצליח לנהל בית..? 

האם אצליח כעת להתמודד עם הבעיות הגדולות הלא פתורות....

 

נכתב על ידי , 15/7/2022 15:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





15,279
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לOff spec.::: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Off spec.::: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)