אני תולה את יהבי בכניסה לדירה. הלוואי ושוב זה לא יהיה תירוץ.
זו תהיה התחלה חדשה, אני אומר לעצמי.
האם אני מתרגש? חושש? אולי פוחד?
במיידי, אזכה למעט שקט. אני כבר רואה את עצמי שוכב על הגב, על הריצפה באמצע הבית, פורש ידיים לצדדים ומנסה להתרכז בתקרה. אני רואה איך אני קם בבוקר לרגע שלי..
איך אני מאריך במקלחת, עובר על כל נקודת חן ותר את הגוף שלי אחרי שנים שאנחנו לא מכירים.
כן תליית היהב הפעם היא שונה..היא לא "מסלילה" "מסלול" שיינתק אותי מלהתמודד ולדחות את פתרון הבעיות (בגרות, צבא, פסיכומטרי, תואר ראשון וכו...). הפעם זה משאב. משאב שאני ככ מייחל להשתמש בו בתבונה. קודם כל לקדם את עצמי, בריאות הנפש שלי. חברות, קהילה, זוגיות, משפחה.
מהקורונה, אני שורף שנים, חודשים, ימים, דקות....
אני מכניס את עצמי לשגרה של עבודה בית.
לא טיילתי שנים
לא שכבתי שנים
לא יצאתי לדייט שנים.
משהו התכנס בי לגמרי, סוג של צמח מדבר שמכנס את עצמו לקראת הסערה ויודע שהיא תחלוף .
אני תולה כ"כ את יהבי בדירה עד שלקראתו נסגרתי, הסתגרתי - נגרסתי.
איבדתי את עצמי, חברים ואת אלוהים.
כן, בשנים האלו הוא מונח על ויטרינה ואני מנקה ממנו אבק מדי פעם.. אני מתגעגע אליו אבל מרגיש שאני לא יכול להתחבר אליו "עכשיו". אני חייב לדאוג לעצמי, לאהוב את עצמי, להתאפק עוד קצת לפני שאני מצליח לפתוח את הלב והנשמה לכל השאר.
כן, אני עובד כדי למלא חלל נפשי אך גם חלל כספי.
אין טעם באלוהי הכסף וכסף שבא יכול גם ללכת והעירבון לסכום - הוא רק בהחלטת האלוהים.
מרגיש לי שאני חייב את ההשתדלות הזאת רגע לפני שאני חוזר לחיי "עומק" ואמונה.
דנתי בזה ביני לביני איך מחלקים השתדלות ואמונה : חלוקה על פני היום? חלוקה על פני חודשים? וחלוקה על פני תקופות ?
אף אחד לא יודע זמן קיצו ועל כן הבחירה שלי להניח כרגע ולשקוע עד שאתאפס - היא שחצנית. אני מתפלל כל יום על כך שאצליח להשלים את מה שהחסרתי. שלעמק הארוך הזה, תהיה תמונת ראי בדמות של הר ענק, מלא עשייה, וטוב, וחסד, ועומק, וחברה, ושמחה....
אני עוסק לאחרונה לא מעט בספורט (לפחות ממה שהייתי רגיל וממה שהעזתי בכלל לחשוב): ההתמדה השגרתית הזאת שמהווה פסק זמן לשגרה "הגדולה" יותר היא פרטוקול מציל חיים.
אני כ"כ נאחז ביהב הדירה שאפילו שאלות של מי אני , מה אני, מה התוכניות שלי, העתיד המפחיד לא קישטו לשם שינוי את הדאון שלי. זה דאון מסוג אחר.
אין שם שקט על שמרים, בכל יום זה מקונן לו שם בפנים לפרוץ.. כבר תקופה. אני רואה איך אני אומר את מה שאני חושב.. אפילו בבוטות..אמת חיצונית פתאום שפחות מיפייפת.. אני לא גאה בחוצפה שלי היא מגעילה - אבל היא בעניי הניצן הזה, הדפיקות של השעון, קרן קטנה של השמש העולה, מאית השנייה של הבנה שמשהו עומד ליפול..
משהו זועק בי. אני רוצה להיות אני!!!! בלי שטיקים ובלי טריקים. בלי לייפייף, בלי להתחרות, בלהיות שלם, לחיות בשלום.
הדרך ליהב הזה היא דרך מלאה חתחתים, בירוקרטיות וכספים..
היא מקור של סיפוק, תקווה
היא מקור של חשש: מי הם השכנים? איך אתמודד? האם אצליח לנהל בית..?
האם אצליח כעת להתמודד עם הבעיות הגדולות הלא פתורות....