הומו.....ודתי

אוקי.. אז נניח וזה נרכש ובסוף קיבלנו את התוצאה: הנסיבות,התכונות שלך, האופי שלך, התגובות שלך - הם שגרמו לתוצאה. אם היינו יוצקים את אותם התנאים הסביבתיים לחיו של מישהו אחר/ מעבירים אותו במסלול זהה, לא בהכרח היינו מקבלים את אותה התוצאה. אם כך, התוצאה היא ביטוי שלך. יתרה מזאת - היא אתה.

פחות או יותר זה מה שיאיר ניסה להבהיר לי. זה די זיעזע אותי. הראייה הזאת לא מתייחסת לתוצאה, לא מתייחסת לתהליך, לא מתייחסת לתשומות - היא מתייחסת ישירות למאפייני המשאב. משהו בזה כ"כ חדשני ומרומם. היא מתייחסת לפקטור שכלל לא לקחתי ולא רציתי לקחת בחשבון. משאב ((אני)) שדימיתי אותו לכל יכול, שאפשר לאלף, לסרס , ליישר אותו ע"פ סטנדרטים של ...רק אלוהים יודע, ע"פ תוצאות נוקשות ומכוונות,  משאב שכפיתי עליו להיות משאב אחר (כמו שאילצתי אותו לירוק דם בטכניון) מבלי להתחשב במאפיינים האונתולוגיים שלו, מכונה לx שכעסתי עליה למה היא לא מייצרת y.. כעסתי - שנאתי.  סוג של בלעם המכה את אתנו. הגנריות שיחסתי אליו רק תרמה להשוואות שלי.. ולתסכול המחזורי.

יש משהו בראייה הזאת שקוראת לי להפסיק להיות דו-קוטבי: אני כישות - מול אני כ"הגשמה" - שניהם אני. אני לא שניים - אני אחד.

זה דורש עוד מחשבה, מה זה אומר בפועל, האם זה נכון, היכן הגבול עובר, איך מיישמים... אבל אין ספק שהגעתי סופ-סוף לרגע שחיכיתי לו- שמישהו יצליח לאתגר אותי ולקרוא טיגר, לערער אותי ולקרוא לי לעשות חישוב מחדש.

מאז שגיליתי על החבר הטוב ביסודי, הוא לפעמים עולה לי במחשבות. ב24 שעות האחרונות העסיקה אותי ההשערה מה היה קורה לו לא הייתי עובר לבית הספר הדתי בכיתה ה', אני והראל היינו ממשיכים להיות חברים טובים ובסוף היינו מגלים אחד עם השני והיינו זוג והוא היה מתחתן איתי ולא עם הנוכחי. כמה זה היה פשוט וקל. כמה סבל, דכדוך ודיכאון היו נחסכים לי . אחרי הדישה בכל זה, אני מודה לאלוהים שזה לא קרה. לא קיבלתי דברים על מגש של כסף, עברתי את החיים בנפילות וקימות, בחישול, התפתחות, הוויה. אין לי ספק שאלוהים בחר בשבילי את הדרך הזו כי היא הטובה לי. כי היא שתממש את מלו הפוטנציאל הטמון בי. היא שתוציא ממני את המירב, את האותנטיות, את הצריפה, הטוהר...

סוף הדרך תגיע לסיומה ואתרפק מאושר

אני שוב מגיע למסקנה כמה חשובה הדרך. וכמה הדרך היא החיים. וכמה שאני צריך לחיות את החיים עכשיו, הרגע.

זו פעם ראשונה שלא עמדו לי דמעטת מהקינות של ט' באב.

וזה ככ מתחבר לתחושה שמלווה אותי לאחרונה ושאבדתי את הרגישות ובפרט את הרגישות החברתית. והתחושה הזאת כנראה לא הייתה קיימת לי לולא נתקלתי בכל מני אספקלריות שהחווירו לי לאיזה אדם נעשיתי: כששואלים אותי מה שלומי ואני לא מתעניין בחזרה. כשהמנקה שואלת אם אפשר לצאת כדי שתוכל לנקות אני אומר לה כן על אף שכרגע מישהי במשרד בשיחת טלפון...אני לא יודע אם זה כי החומות התעבו, כי משימת השנה בלהקדיש לעצמי יצאה מגדר שליטה ותהיי הסיבה אשר תהיה, זה לא תחושה טובה. וכאן בט' באב, אני מקווה שאצליח להגיע לרגישות החברתית כמו קודם ועדיין שלא תבטל את עצמי ובכלל הלוואי שאפסיק להיות קוטבי ולגלות בכל רובד את דרך האמצע, שאהיה אכפתי, משפיע, אתרחק מהכעס, מהקנאה, מהתחרות, מהגאווה, מתאווה, מטומאה, שאהיה יותר אקטיבי, שאשפיע, שאדע לענות ולומר את המילים הנכונות בכל סיטואציה, שלא אתחנף, שלא אהיה תלוי באף אחד, שלא אחשוש משום מורא בשר ודם, שארבה חוכמה, ארבה שלום, ארבה שמחה, ארבה תורה, ארבה גמילות חסדים, שאתרחק מן השקר, הטינה, הזלזול, הסטיגמות, שאתפלל בכוונה, שתמיד אזכור את הבורא בטוב וברע, שלא אהיה כפוי טובה, שאדע לתת כבוד, להורים, לגדולים ממני, שלא אהיה לבד, שאהיה זנב לאריות, שאתרחק מלשון הרע ומרכילות, שאתרחק מרדיפת הכבוד ומהשררה, שאצליח לסנגר על עם ישראל, שאוהב את הבריות, שאהיה נוח לבריות, שאהיה נוח לרצות, שאהיה מבליג, שאדע לקדם דברים, להתמודד עם קונפליקטים, שאהיה יוזם, .......