אני באמת לא מבינה את האנשים שלא מעריכים את המילה הכתובה.
אני אפילו קצת מרחמת על אלו שלא נדהמים, ומוקירים את היכולת המדהימה שלנו לקרוא.
אני מבינה שלא כולם אוהבים לקרוא, אבל איך אפשר לזלזל בזה? לבטל את הספרים לגמרי? לא לרצות לקרוא, לפחות קצת? ואיך אפשר לקמט ספרים ולקרוע ולהרוס(ולעשות אוזני חמור!).
תחשבו על זה ככה- הדברים שנכתבו היו יכולים באותה המידה להיאמר בקול.
נכון שכשכותבים זה יוצא אחרת, והשפה קצת יותר גבוהה, ואוצר המילים הרבה יותר עשיר.
אבל זה שהמילים נכתבו על דף לא הופך אותן לפחות חשובות וראויות. זה שהן נכתבו באמצעות עיפרון או עט לא הופך אותן ליותר מגוחכות.
אפילו להפך.
אז למה הזלזול הזה מצד אנשים בספרים? למה ההתעלמות הבוטה?
ואני מוצאת גם שאנשים מזלזלים בכתיבה. לא כולם, אבל יש אנשים שיגחכו אם הם יראו מישהו מבטא את רגשותיו באמצעות כתיבת שיר או סיפור קצר ולא דרך הסטטוס שלו בפייסבוק.
חה, איזו מוזרה. היא יושבת וכותבת. זה כל-כך המאה שעברה.
אז זהו שלא.
אני מוזרה? אתם פה המוזרים.
ומסכנים.
כי אני זאת שמרגישה את הרטט הקל בקצות אצבעותיי כשאני ניגשת לעט או למקלדת כדי להתחיל לכתוב קטע חדש.
ואני זאת שכמעט מתפוצצת מרוב מילים שיושבות לי בחזה ורק רוצות לצאת החוצה- לא לחלל האוויר. לא.
הן לא רוצות להיאמר בקול רם ולהתמוסס בתוך אטומי החמצן והחנקן והפחמן שבאוויר.
הן רוצות להיכתב על דף (עדיף דף שורות, כדי שלא יצא עקום) באמצעות עט (עדיף כחול, דק), להידבק אליו כמו קעקוע ולא להימחק לעולם. להשאיר זכר. להישאר. להיות.
גם אם הן לא המילים הכי טובות שנכתבו אי פעם.
גם אם הן לא יצרו סיפור רב מכר שיתורגם ל-37 שפות.
גם אם הן לא מילים שייאמרו בעוד מאה דורות כסיסמא שנונה או צינית שמבטאת במדיוק את רגשותיהם של כל בני האדם באשר הם.
גם אם הן סתם מילים פשוטות שמתארות רק את רגשותיו של מישהו אחד.
גם אם הן סתם מרכיבות סיפור לא גמור שמחכה בשקט במגירה החשוכה לתורו לצאת אל האור.
גם אם הן סתם מילים שיושבות זו לצד זו על הדף ומרכיבות משפט לא בהכרח נכון מבחינה לשונית.
גם אם הן סתם המילים שלי.

Vanilla Light
שחווה כעת את פתיחת הסכר המחשבתי-יצירתי הכי גדול שהיה לה בחיים