האמת על התיכון

הגיע היום הראשון וכולך מתרגשת. אחרי שבוע של בזבוז חצי מהחסכונות של ההורים שלך על הציוד את מוכנה לצאת וליהנות. מדהים כמה שכל הציוד הזה עולה. תיק של תא אחד, שחוטים פרומים יוצאים מהצדדים שלו, ששכב לו בפינה החשוכה של החנות שרוב הסיכויים שמשפחת עכברושים הקימה שם בית, עולה בסביבות 200 ₪. ולא לדבר על חפיסת העפרונות שכנראה הייעוד היחיד שלהם זה לשבור את החוד שלהם כול חצי שעה, עולה 20 ₪. על מה? אני מעדיפה ללכת לבונה ולשלם לו כדי שיגלף לי עיפרון מבול עץ. אבל סליחה...התקדמנו מאז- עכשיו יש עפרונות שפיצים שקיבלו השראה מהעפרונות והחליטו שזה כיף לאמלל את הבעלים שלהם ולגרום להם לצעוק באמצע המבחן "". ומה לגבי היומן השנתי? בכל שנה את קונה אחד חדש. מה יש לבנות אם יומנים? שנה שעברה זה היה פו הדוב, השנה זאת קיטי ושנה הבאה זה יהיה יומן עם פרות קטנות וורודות. תזכירי לי שוב בת כמה את?.

בטובכם אני אתחיל מההתחלה. חודש לקראת תחילת הלימודים את קולטת שעדיין לא קנית שום דבר. את לא מוכנה ואותה רשימה של ציוד תקועה לך איפשהו במגירה מעלה אבק. אז את רצה לעבר המגירה. נושפת על האבק. נחנקת מהאבק. מנסה ליישר את הדף. רצה להורים. ובזעקת הצלה צועקת להם שאין לך ציוד. הם מסתכלים אחד על השני במבט עצוב. מחר יוצאים את אומרת בנחישות. – המבט העצוב של ההורים שלך מגיע מהידיעה שכבר 11 שנה אתם הולכים לאותה חנות וקונים את אותם דברים במאות שקלים. ולמרות שזאת השנה האחרונה שלך את רוצה   והוא חייב אבל חייב להיות    אז ההורים לוקחים את כרטיסי האשראי והולכים יחד איתך לאותה חנות שבה יושבים אותם מוכרים שנשלחו מעמקי   כדי לגרום לך לרצות כול דבר שנמצא בחנות. "את רוצה אולי את המחק-חסר-התועלת-שלא-מוחק-שום-דבר-רק-יוצר-דברים-לבנים-מעצבנים-שמלככלכים-את-כולך?" הוא שואל אותך, "כן!!!, איך ידעת שאני צריכה כזה?" את עונה זורקת לעגלה חמישה חפיסות של אותו מחק.

אתם מגיעים לחנות שמלאה באנשים. הורים מיואשים שמחזיקים בראשם וכל מה שעובר בראשם הוא; ל-מ-ה??. ילדים עם עיניים בגודל של כדורים רצים בחנות וחוטפים כול דבר שנמצא על המדפים.  מוכרים מאושרים הולכים בגאווה. ואת רק עומדת שם ומנסה להחליט על איזה יומן את רוצה ללכת השנה.

ברגע שרגלך דורכת בחנות נדמה שהמוכרים החליטו כבר בתחילת היום, לפני פתיחת הדלתות, בישיבת האסטרטגיה שלהם איזה מוכר להצמיד לך- המוכר הכי טוב שיגרום לך לקחת כמה שיותר דברים בלי להתחשב במבטים המיואשים של הורייך. אז את מתחילה לסרוק עם מבטך את המדפים כאשר מוכר מסוקס  מופיע לשמאלך ושואל שאלה אחת "אני יכול לעזור?", כן! אותך חיפשתי כול חיי, קח אותי עכשיו ובוא נברח. כל מה שאת יכולה לעשות הוא רק להנהן. הוא לוקח ממך את הרשימה ובדרך גם משפשף את ידו במכוון בשלך. ואת, את כבר שלולית של מתבגרת על הרצפה. הוא עובר במהירות על הרשימה, ונותן לך אותה בחזרה. ואז, אז מתחילה  . המחדד הזה הוא המחדד הכי טוב, ויחד איתו בתוספת של חמש שקלים נוסף לך עוד אחד כזה- כשלמען האמת המחדד לא מחדד כלום, הסכין שבתוכו כבר חלודה. המספריים האלו. לא, לא אלה, תחזירי אותם הן לא מתאימות לך הוא אומר על מספריים של עשר שקל. את צריכה את המספריים האלה, הן הכי טובות בחנות. הוא אומר על מספריים בשווי של שלושים שקלים. קלסר. הוא אומר בקול ולוקח אותך למדף הנכון. תבחרי איזה שאת רוצה, כולם פה במבצע הוא אומר. – 80 שקלים. אותו מוכר הולך איתך ברחבי כול החנות וממלא לך את כול העגלה באותם דברים שאת לעולם לא תצטרכי.- מדבקות קטנות שאותן את צריכה להדביק כדי לסמן, מדבקות שאת שמה על המחברת כדי למיין, מדבקות שאת שמה מסביב לחורים של הדפדפת כדי שלא תיקרע. מחברת של נושא אחד, מחברת נוספת של 2 נושאים, ועוד מחברת לכול מקרה של 3 נושאים. אריזה שלמה של מהדקים למהדק הקטנטן והירוק שקנית- אותה אריזה שתתבזבז על שרשראות של מהדקים. וטושים שמאבדים את הפקקים שלהם תוך יום בקלמר.

את מגיעה לקופה מותשת ומחייכת להורייך. הקופאית מסתכלת בשמחה על התור הארוך של העגלות. ואת, את לא יכולה לראות את האופק מרוב עגלות מלאות בציוד בית ספר. אחרי שעה של עמידה סוף סוף הגיע תורך. "כרטיס מועדון?" היא שואלת, "את רוצה לעשות?", "את בטוחה?" , "את מקבלת הנחה של 40% בקניה הבאה" , "הרבה מהלקוחות שלנו עושים את זה". – את מסתכלת עליה במבט מזועזע והדבר היחיד שאת יכולה לדמיין זה אותך לוקחת את הקופה ומנחיתה אותה על ראשה של הקופאית, וצוחקת בזמן שאת דוחפת את הכרטיס מועדון לת** שלה.

אחרי שהיא הבינה שהיא לא תגיע איתך לשום מקום היא מתחילה לעשות את החשבון, שלוקח עוד כארבעים דקות טובות. משום שכנראה לא לימדו את הקופאית הקטנה שלנו חשבון פשוט של כמה זה 30 ועוד 40.  ואז היא מסתכלת על הסיכום ומחייכת חיוך קטן "740 וחמישים אגורות". ליבך צונח, איך זה יכול להיות. לקחת רק את הדברים הכי חיוניים- את לא יכולה בלי הטיפקס שהוא עט, והטיפקס בבקבוק למקרה שהעט לא יעבוד, ולגיבוי שיהיה את הטיפקס שמתגלגל. ואת לא יכולה בלי כל המחקים בצורת גלידה ועוגות. וכמובן שאת לא יכולה בלי הקלמר שהוא בעצם גם תיק, שבתוכו יש מראה שנותנת לך גם את האפשרות לראות את העתיד!!!

אז את יוצאת מהחנות עם חמישים שקיות, בזמן שהורייך הולכים מאחור עם דמעות יורדות מעיניהן, זוחלים על האדמה. "נוכל להסתדר בלי חשמל לשנה", "נוכל לחיות רק על שימורים". וכשאת מגיעה לבית, את עוברת שוב על הרשימה שלך. ומגלה שאת שכחת את הניילון שאליו מכניסים דפים. בצווחת אימה את צורחת