האמת על התיכון

התיק שלך ארוז. תכננת את התלבושת שלך כבר שבוע לפני. בגלל שבית הספר שלך הולך על תלבושת אחידה והחליט שביום הראשון כולם לובשים לבן , את עברת על כול הארון שלך בניסיון למצוא מה ללבוש שיתאים לחולצה הלבנה שנדמה שכול מה שהיא רוצה לעשות זה להראות את הצמיגים החדשים שאותם קיבלת מהבמבה, ומהשניצל של הקיץ. אז את מתקשרת בבהלה לחברתך   " את צווחת לה, והיא מהצד השני צווחת לך את אותו הדבר. אז אתן מחליטות ברגע האחרון לחרוש על כול הקניון בניסיון למצוא משהו ללבוש עם החולצה המזוויעה. מרוב תלבושות ומרוב הליכות הלוך ושוב לעבר המראה קיבלת נזק תמידי לרגליים.

אז בבוקר היום הראשון את קמה ב-   בבוקר. למה כול כך מוקדם? כי את צריכה להתקלח. לאכול. לטייל עם הכלב. לשים קרמים. להתאפר. למחוק את האיפור. לשים שוב איפור. להתלבש. לנעול נעליים. לסדר את השיער. להרוס את התסרוקת. לעשות שוב. שוב להרוס. והחלטה על תסרוקת אחת. ואז את מגיעה לרגע שאת צריכה להכניס את כול הדברים לתיק הבית ספר. אם אי פעם תסתכלו לתוך תיק של נערה תוכלו למצוא עולם מלא בחיות משונות. כי בעצם כל תיק של נערה הוא בעצם התיק של מרי פופינס. אם תסתכלו טוב תוכלו למצוא שם את נמו. אז השאלה שעוברת לכולם ביום הראשון הוא מה יהיה היום? יהיו לימודים? צריך להביא מחברת? קלמר? יומן?. אז את מחליטה בסוף על להביא מחברת אחת שתהיה לכול מקרה. ואז את מכניסה מראה, איפור, ברווז, בושם, אוכל, קלשון, חטיף, תפוח, עט, יומן, יומן יותר קטן לרשימות, פלסטרים, (בנים תסתירו עיניים)- תחבושות, וטמפונים. וכול זה נכנס לתוך תיק קטן ומסכן שלא עשה רע לאף אחד מאז שיוצר על ידי ילדים סינים.

   אז את לוקחת את התיק שלך ששוקל יותר משני טון ועולה לאוטובוס. עכשיו, בגלל שאת גרה בעיר והבית ספר שלך לא רצה לקבל ילדים מהעיר שלך הוא לא ארגן לכם הסעות ולכן את צריכה לקחת את האוטובוס העירוני שעושה סיבוב סביב כול העיר ורק אחרי 20 דקות מגיע לבית ספר שלך. את יורדת מהאוטובוס ונכנסת בשער ומתחילה את ההליכה שלך דרך הקמפוס של הסטודנטים ולעבר הבניין של התיכון שלך. ברגע שאת רואה את קצה הדשא שלו את בעצם נזכרת בדבר הכי חשוב ששכחת במשך כול הזמן הזה: למעשה את    את המקום הזה- זה המקום הכי פחות אהוב עלייך. אך ברגע שאת רוצה להסתובב ולהתחיל את הדרך חזרה לאוטובוס מישהו צורח את השם שלך מאחור ואת קולטת אנשים שאף פעם לא סבלת מנופפים לך.

תמציתו של כול היום הראשון הוא בעצם העמדת פנים. כול השכבה מגיעה שיכורה ליום הראשון אחרי איומים של ההנהלה, אבל נו באמת...הם יב"ניקים. אך את כמובן שלא הלכת למסיבה ההיא, את ישבת בבית בפיג'מה, טרפת פופקורן ונחנקת ממנו בזמן שראית סימפסון. אז כול אותם ילדים מסתובבים עם שרשראות הוואי, שרים וצוחקים. רצים ומחבקים את אלו שהם לא ראו במשך חודשים שלמים. ומה את עושה? את מנסה שלא להיתקל ולקרוע את השלטים שהם תלו ברחבי כול המדשאה. אז הם באים אליך בחיוכים ומחבקים אותך בחיוך מזויף בזמן שאת מסתכלת עליהם במבט מוזר "אני בכלל מכירה אותך?"- איך זה יכול להיות שאת איתם כבר 11 שנה ואת לא זוכרת את כול השמות שלהם.תתביישי. תלכי לפינה ברגע זה. קדימה, אני אחכה.

אז את נכנסת לכיתה שלך, אמממ..אולי השנה את תשבי במקום חדש.  אז את לוקחת צעד אחד קדימה אך לפני שאת ממצמצת חברייך לכיתה נוהרים וצורחים לכיתה ומתיישבים במקומותיהם. ותנחשי מה המקום היחיד שנשאר? המקום שבו ישבת במשך שלוש שנים. ואז המחנך נכנס ושואל את אותו דבר ששואלים כול יום ראשון של תחילת הלימודים "מה עשית בחופש?". "טיילתי מצפון ועד דרום בארץ" "הייתי במלון באילת לשבועיים", "הייתי במחנה קיץ ביפן", "טיפסתי על ההווראסט" "עשיתי סיבוב סביב האולם ב-30 יום. קפוץ לי פיליאס פוג" "טסתי לחלל ושתיתי תה עם חייזר" "מתתי וחזרתי לחיים"- ואז את מגלה שבעצם לא עשית כלום כול החופש והדבר הכי מרגש שעשית היה למצוא 10 ₪ מתחת למיטה שלך.