היא שאלה ותהיתי בהתחלה אם היא מתכוונת לזיכרון טוב או זיכרון רע.
ניסיתי להריץ בראש זכרונות שונים שהשאירו חותם תמידי בתוכי אלא שהמוח שלי עבר למצב BLANK. פשוט הפך חלול לחלוטין.
'החיים שלי נורמליים למדי' זה כל מה שהצלחתי לחשוב.
"אה.. ממ.. אמ.. לא יודעת... אין לי משהו ספציפי" לפתע הרגשתי משעממת בצורה קטסטרופלית. מעולם לא עשיתי משהו משמעותי עם עצמי, מעולם לא עברתי איזו הארה... אין לי חוויה כלשהי שאני יכולה לומר עליה שהיא הדבר הכי חזק שקרה לי. וחמור מכך, אין לי אף חוויה שאני מאמינה באמת ששינתה אותי, או אפילו תהליך... אני לא חושבת שהשתניתי ב10 שנים האחרונות.
היו הרבה רגעים מכוונים בחיים שלי: הרגע בו קראו לי "רוסיה מסריחה" והרגשתי כאילו אהיה בודדה לנצח... הרגע בו הסבירו לי שאני לא יהודיה מבחינת היהדות (אבל כן מבחינת כל השאר) ופתאום הרגשתי אובדן זהות... הרגע בו הבנתי שאני אוכלת גוף של מישהו... הרגע בו הבנתי שההורים שלי לא יודעים הכל... הרגע בו הבנתי שאין אלוהים... הרגע בו החברה הכי טובה שלי בגדה בי... הרגע בו התחייבתי לצה"ל הרבה מעבר למה שהייתי צריכה... הרגע בו נדרסתי... הרגע בו תפסתי שמה שהולך בכל עולם החלב, הביצים והגבינות זה לא חיבוקים ונשיקות...
יש כל כך הרבה רגעים כאלה, כל כך הרבה חוויות שהממו אותי, כאלה שהשאירו אותי בהלם שלקח לי זמן לעכל.
הכל הרגיש מהותי ומהפכני אבל נראה לי נורא פשוט וקטן כשאני מסתכלת על התמונה הגדולה.
אני מתבוננת על העולם ומנסה להבין אותו. מעולם לא הצלחתי אבל אני לא יכולה להפסיק לנסות... אני תוהה מה העתיד יגלה לי, אני רוצה לדעת כאן ועכשיו, כדי שאוכל להתכונן. נמאס לי משינויים.
לא עניתי לה על השאלה, העברתי נושא באלגנטיות והיא לא שאלה שנית. מה אתם הייתם אומרים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Closed Eyes