הפחד. תמיד שם, כמו חבר שלא מוכן לעזוב הרבה אחרי שכולם הולכים.

אנחנו מדברים הרבה ועם הזמן אני מבינה שהוא לא עמוק וחכם כמו שאני נוטה לחשוב.

בעצם, הוא דיי שטחי, חוזר על אותם דברים, מסרב להשתנות, מסרב להתפתח. יודע רק לצעוק, לפעמים יותר, לפעמים פחות.

יש מצבים בהם הוא לא שם וכיף לי אבל עצם המחשבה שאבחר לעשות משהו והוא יחזור, מפחידה אותי.

איך ייתכן שאני מפחדת ממנו? זה לא שאנחנו לא מכירים, אנחנו מכירים יותר מדי טוב. מה יש לי לפחד ממנו?

אבל הוא תמיד שיקול, תמיד ממקד את הכל סביבו, אפילו כשהוא לא שם.

לפעמים אני קצת כועסת על עצמי שאני מביאה אותו לכל מקום, לא בכל מקום אני צריכה אותו. למען האמת, נדיר מאוד שאני צריכה אותו.

אלא שאני תמיד גוררת אותו איתי, אני לא מכירה מציאות בלעדיו, למרות השטחיות שמצאתי בו לאחרונה.

אנחנו תמיד מתווכחים ואני שונאת כשהוא מנצח כי רוב הזמן לא מגיע לו לנצח, לא מגיע לי לחזור להסתגר ולברוח מהעולם, מגיע לי לחיות.

לאחרונה הוא התערב לי בהחלטה שהייתי צריכה לעשות בלעדיו.

בעצם, אולי אני רק חושבת שהייתי צריכה לעשות בלעדיו, אולי בעצם הייתי צריכה להבין שאני איתו בין אם ארצה ובין אם לא. בסופו של יום, הוא שם להגן עליי, לשמור עליי מהכאב.

אלא שהכאב והכישלון רשומים כתופעת לוואי של כל החלטה טובה, אם אני לא מוכנה להסתכן בהם אאלץ לחיות חיים שטחיים כמו שמציע לי הפחד. אני לא מעוניינת, אני מעוניינת בחיים מלאי עומק, התרגשות ואושר.

כן, אפילו אם אתרסק ואכאב.

כל כך קשה להתעלם ממנו, כל כך קשה לא לקבל באופן מוחלט כל החלטה שלו. זה נדמה שככל שאני מתנגדת, הוא מוצא עוד סיבות לאיים עלי, צועק חזק יותר, אולי מופתע מעט שאני מעיזה להתנגד.

"אני לא יכולה להקשיב לך פה" אני אומרת עם דמעות כשהוא מציג לי תוצאה איומה של ההחלטה שלי. אני משתדלת בכל כוחי לדמיין תוצאות חיוביות, תוצאות סבירות וצפויות יותר.

אבל הוא לא מרפה, מציג עוד גרסה איומה. 'כן? את מוכנה להתמודד עם זה? את מסוגלת?' הוא שואל.

"אני לא יודעת" אני עונה בלחש, הדמעות מטביעות אותי, אני לא חושבת שאני יכולה.

'את לא צריכה את זה' הוא אומר ברוך ומיד מציג לי גרסה שלישית, חמורה אף יותר מקודמותיה.

"אל תציג לי את זה יותר. אני לא רוצה לדעת, לא רוצה לחשוב על זה. כבר החלטתי. החלטתי!" אני אומרת בחדות למרות שאני משתנקת מהבכי, אבודה בגרסאות שלו.

אני לא חוזרת בי. אני יודעת מה אני רוצה. אני יודעת מה נכון.

"אתה יכול להתלוות אלי בדרכי" אני אומרת לו, "אבל אני קובעת לאן הולכים".