נמשכתי אליך המון זמן, הרבה לפני שידעתי מי אתה.
אבל ידעתי להתעלם מזה, זה מה שילדות טובות עושות.
פתאום פתחת את הדלת ודחקת בי לנסות, טענת שזה אפשרי.
היססתי, אני לא מכירה אותך, החשמל הזה... זה פשוט לא מספיק.
אהבתי אותך מהרגע שנתת לי להכיר אותך, מיד, כמעט כמו אינסטינקט.
לא ידעתי להתמודד עם זה, זה היה כמו גל שפחדתי שעומד להפיל אותי מהרגליים.
ניסיתי להאט ובעיקר, בעיקר לא סמכתי עליך, זה היה מפחיד מדי, מה אם אני מדמיינת?
ניסיתי להסתיר את זה אבל הרגשת, אני לא טובה בלהסתיר, במיוחד לא ממך.
שנאתי את זה, זה כאב לי וידעתי שזה כואב ולא מובן לך. לא הצלחתי לסמוך עליך.
לא אחרי חודש, לא אחרי 3, לא אחרי חצי שנה וגם לא אחרי שנה.
השתפרתי בלהסתיר ממך את חוסר הבטחון הזה.
גיליתי שאפשר לחלוק דברים כואבים, דברים שלא חשבתי שאחלוק לעולם.
העולם לא הפסיק להסתובב, אתה לא נעלמת. הסתכלת על הכל מזווית שלא ראיתי.
אמרת שהחולשות האלה הן שעושות אותי חזקה. אמרת שהרגישות שלי לא עושה אותי חלשה, להפך.
למדתי לספר לך יותר, לא שמתי לב איך הפחד דוהה.
שנה וחודש, שאלת שאלה שלא ידעתי להתמודד איתה.
הסתובבתי בלי לדעת מה לעשות, משהו בי היה חסום.
שוב הרגשתי שאני משתגעת, לא יודעת, לא יודעת, מפחדת.
שנה ושלושה חודשים. עניתי לך על השאלה, המחסומים ירדו.
לא עשיתי כלום, לא שיניתי כלום. גם אתה לא שיניתי כלום.
הפחד ממך, השאלות שפחדתי לשאול... כל זה נעלם.
נותרה רק אהבה, שקט, בטחון...
כשאני כותבת עכשיו אני מרגישה מוצפת בגעגועים, קשה לי לחכות לרגע הבא איתך.
אני כבר לא מסתירה ממך את חוסר הבטחון, הוא פשוט לא קיים יותר.
אני סומכת עליך.
חשבתי שאני חייבת נצח בשביל לסמוך על מישהו שוב אבל גיליתי שזה לא נחוץ.
אני סומכת עליך גם אם תעזוב, אתה חופשי, אני חופשיה, זה לא מפריע לי יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Closed Eyes