"את חושבת שאני נוגע בך יותר מדי?" שאלת אותי ומיד חייכתי.

אינסטינקטיבית עניתי לך "לא, אני אוהבת כשאתה נוגע בי" וחשבתי על כל מיני פוסטים שקראתי בפייסבוק על בנות שחוו הטרדות ואונס. חשבתי על כמה גברים מסתובבים בעולם הזה ונוגעים בנשים ללא התחשבות. חשבתי גם על מספר רגעים בודדים שגם אני חוויתי מגע כזה שלא ביקשתי וכמה הוא הכאיב לי למרות שלא הצלחתי להגיד "דיי, תפסיק". מעולם לא סיפרתי לך על הרגעים ההם כי אני מרגישה אשמה, הייתי צריכה להגיד "דיי" אבל הייתי משותקת.

חייכתי כששאלת כי אני צמאה למגע שלך בכל שעות היממה ואין דבר כזה יותר מדי איתך. אני מרגישה את האהבה זורמת בקצות העצבים שלי בכל נקודת מפגש עור בעור ומשהו חסר מנוחה ואגרסיבי בתוכי נרגע. אני מפנטזת על החיבוקים שלך במהלך היום, אני עוצמת את העיניים ואני חווה את תחושת השלמות והרוגע לחלקיקי שניות קטנים באמצע יום עמוס ומדכא, חושבת על הערב שבו אוכל לממש את הפנטזיה. הלוואי שהייתי כלואה בידיים שלך, מאסר עולם בחיבוק המוחץ שלך.

אני לא יודעת מה לעשות בשביל לגרום לך להשאר, בשביל שתמשיך לבחור בי גם מחר. אני כל כך מפחדת שנתקדם למקומות שונים, יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא רואים עין בעין. תמיד חשבתי שזוגיות זה להסתכל לעתיד משותף ולא אחד לשני בעיניים ואני מרגישה שאנחנו כל כך נואשים להסתכל אחד על השני מאוהבים שלא תמיד אנחנו רואים אותו עתיד וזה ישבור אותנו. אני יודעת שאתה חושב על עתיד איתי ומתכנן תוכניות בזמן שהפחד משתק אותי ואני לא מוכנה לתכנן גם לא 5 שנים קדימה. אז אולי אני הבעיה, אני לא מוכנה להסתכל על העתיד בכלל, לא ברצינות הדרושה.

אני כל כך אוהבת את האחריות הזו שבך, הבגרות הנפשית והרגשית שלך, אני לפעמים חושבת שאני לא צריכה להחליט בכלל כי אתה תדע להחליט את ההחלטה הנכונה בשבילי כשיגיע הרגע לפעול.

לפעמים אני לא יודעת אם אני אוהבת אותך בעוצמה משוגעת כזו באמת או שפשוט השתגעתי וזה השגעון שזורם בי.