התחושה העזה הזו של פחד פעמה בי כל היום, לא עזרה שום שיטת נשימה. כל פעם שקפצת לראש שלי הלב שלי דילג על פעימה והתכסתי זיעה קרה. לא הייתי צריכה לשלוח לך את מה שכתבתי אתמול, הייתי צריכה להחביא את זה בבלוג כמו שאר המכתבים שלי אלייך. אני רוצה לקחת את זה חזרה, למחוק לך את זה מהמוח, מה יקרה כשנאלץ לדבר? אני לא רוצה לדבר, אני רוצה שתשכח מה שקראת. נראה שגם אתה לא רוצה לדבר. הלוואי שיכולתי לקרוא את המחשבות שלך באופן בו חשפתי את המחשבות שלי אתמול והלוואי שיכולתי לעשות זאת בלי שנדבר. אני לא רוצה לדבר.

כשכבר חשדתי שהלב שלי יתפוצץ לקחתי כדורי ולריאן להירגע. כשהפעימות התחילו לשכוח מצאתי את עצמי בבריכה של עצב. העצב שונה מהפחד, הוא לא מאיים, הוא לא מתריע, הוא לא חד. העצב שקט, כמו השקט שאחרי הצונאמי כשהכל כבר הרוס וההלם משאיר את כולם אילמים. העצב לא ממש מדבר איתי כמו הפחד שלא מפסיק להרעיש בתוך הראש שלי, העצב סתם שם, כמו חול טובעני, מחניק כשלוקח אותי לעולם שחור.

אבא אמר לי היום להפסיק להיות כזו פסימית, אמר שנהיים לי קמטים בסנטר כי אני כל החיים יושבת מאוכזבת מהעולם כאילו הכל רע ואין תקווה. אני לא מרוצה מהמסקנה הזו שהוא הגיע אליה, לא כל החיים אני יושבת ככה, רק כשאני נזכרת כמה המצב אבוד, רק כשאני נזכרת בחוסר המשמעות של הקיום שלי וברוע שסובב אותי. קשה לי לכתוב מתוך העצב ולא מתוך החרדה, החרדה יורה מילים בקצב והעצב דורש ממני להיות קשובה יותר, לשקוע עמוק יותר כדי לשמוע.

"למה את טורחת?" אני שומעת מילים אותו לוחש כשאני עוצמת עיניים. הוא עוטף אותי, מושך אותי למטה ואני לא טורחת להתנגד. יש משהו מאוד מנחם בעצב, כאילו סוף סוף אפשר להרגע ולא צריך לעשות יותר שום דבר, הכל נגמר, אפשר לנוח. אני מנסה לחשוב שוב על השאלה ששאל בסוג של אינסטינקט הרסני. אני יודעת שהוא ימנע ממני למצוא תשובה טובה, אני יודעת שהוא חסם את הדרך שלי למחשבות החיוביות ולדברים שעובדים בחיים שלי, אני זוכרת שהיו.

אולי אני לא רוצה להשתחרר ממנו, אולי אני רוצה להיכנע.