לפני יומיים, לקוח בעבודה. בחור כנראה בסביבות הגיל של אבא שלי, מדבר יפה, מסביר את הבעיה שרצה לפתור, הסברתי לו עלויות וזמנים והוא הסכים.

אבל החלטתי לנסות לראות אם אני יכול לעזור לו מקומית- לקצר תהליכים. התחיל לדבר איתי על העיסוקים שלו, קצת על חייו. אמר שלדעתו אני יכול לתרום הרבה במדינת המוצא שלו ושצריכים אנשים כמוני. היה לו מן מבט כזה של אדם חביב ונעים. 

בקצרה, הצלחתי לעזור לו בלי מאמץ מיוחד מצדי- רק מעט ניסיון. הוא שאל כמה מגיע לי על זה ואני אמרתי לו ששום דבר. הוא לא הסכים.

"איך זה יכול להיות?" שאל. אמרתי לו שהכל טוב ושאני לא צריך שום דבר. הציע לי יין טוב, שמפניה, אמר שלא נעים לו ככה. אמר שלא יכול להיות שבן אדם עבד בשבילו והוא לא ייתן לו משהו על זה כי לא נעים לו. אני רק הבאתי לו יד ואמרתי לו שאני לא שותה ולא מבקש תמורה. ריגש אותי הבחור בצורה שהוא דיבר. כשהוא דיבר אלי בזמן שהוא עדיין מחזיק את ידי בידו, הרגשתי את הדמעות עולות וקצת קיוויתי שיילך כבר, שלא יראה אותי ככה.

"הדבר הכי חשוב זה אושר". כך אמר לי כשראיתי שגם בעיניו יש דמעות. איחל לי טוב והלך. כמעט בכיתי מהתרגשות מול הלקוח הבא שכבר חיכה לי.

הייתי צריך זמן להירגע. היה בו משהו שריגש אותי.