כל הזמן אני מדבר עם אנשים בסביבה הקרובה שלי, כפועל יוצא מזה יוצא לי גם לדבר עם הרבה נשים מהאיזור שלי.

עם חלק אני ממש נהנה לדבר, אחת אפילו זורמת איתי לשיחות ארוכות על החיים\רומנטיקה\רכבים\חברים. ממש כייף לי לדבר ולהסתכל עליה.

אבל הבעיה היא שאחת היא החברה של החבר, אחת אחרת היא אשתו של שכן, עוד אחת נמצאת בזוגיות של 12 שנה ואמרה שבקרוב יתחתנו, עוד אחת אחרת מתחתנת בקרוב והיא יפהפיה, זוג פשוט מהמם. עם כל אלו מאוד נחמד לי לדבר, במיוחד עם הנשים.

להרבה מאלו שהזכרתי, עזרתי בכל מיני דברים במהלך הזמן האחרון וכולם די אוהבים אותי, או לפחות מעריכים את הידע או את העזרה שלי.

אבל כל הבנות האלו תפוסות חזק, הן לא באמת מתעניינות בי מעבר לאותו רגע.

לא יודעות איך אני מסתכל מהצד כשהן הולכות עם בן הזוג שלהן.

לא יודעות שאני תוהה איך בכלל הכירו ומה מחבר בניהם.

הן לא יודעות כמה לבד אני מרגיש כשאני פוגש אותם בדרך ליציאה שאני לא חלק ממנה, בזמן שאני משוטט עם עצמי בשכונה.

ברוב הזמן כשהן מדברות איתי אני משדר שמחה, למרות שקרה שמישהי דיברה איתי על זוגיות ושאלה אם אני בוכה כי ראתה לחלוחית בעיניי.

אבל בדרך כלל כשהן לבדן או אפילו הזוג ביחד מדברים איתי, אני נחמד ונעים.

אבל בתוכי עצוב לי בלב.