היום עברו כבר 18 שנים מהיום שבו הזמנתי את הבחורה שהכי רציתי אי פעם, לצאת איתי. אני ממש זוכר שבדרך לבסיס, החלטתי ש- "היום, לא משנה מה- אני מזמין אותה לצאת". את איך שאזרתי אומץ וקצת רעדתי, התביישתי. את ההזדמנות שחיפשתי כדי להשחיל את זה ואת הרגע שבאמת שאלתי אותה ואת החיוך שלה אחרי ששמעה את זה. היא לא סירבה, אבל גם לא הסכימה מפורשות, אבל אני הרגשתי מאושר כל כך, זוכר שהרגשתי ממש טוב אחרי זה.

עד היום אני מגדיר אותה כפספוס של הזוגיות של החיים שלי, ההתאהבות הכי ארוכה ומוזרה שלי. היא גם הבחורה שמוזכרת הכי הרבה בבלוג הזה. אין בהיסטוריית החודשים תאריך 12.02 בלי הפוסט הזה עליה. מאז היא עברה מספר מערכות יחסים, אני הייתי בעיקר רווק. שנינו מאוד השתנינו. לדעתי היום היא לא הייתה מסרבת לי, אבל גם אני הייתי מתנהג ביותר ביטחון ומציע את עצמי חזק יותר, בלי הפחדים של אז. מדהים שאנחנו עדיין בקשר. 

עברו 18 שנים. שזה היה הגיל שלה כשהצעתי לה לצאת.