הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה
למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקסטות שחוקות
שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים.
כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה
הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים.
הם לא יגידו "אני אוהב אותך"
למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון,
בחסיון הלילה, במקלחת הצבאית מול הראי המלוכלך
מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון.
הם לא יסעו לטיול אל המדבר והרוח
התקליט הבא של פוליקר עבורם לעולם לא יולחן,
"מאה שנות בדידות" יישאר פתוח
הם לא ידחו למועד ב' כבר שום מבחן.
לובשים את מדי האבן
עומדים תמיד בדום
המחלקה תעבור לנוח
היא לא הולכת לשום מקום
כשהם מתים
אנחנו זוכרים את מי שהם היו
אבל הכאב האמיתי
הוא בגלל מי שכבר לא יהיו,
לא ייוולד להם אף פעם שום ילד
ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ליפול
הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא
ואל תשאירו להם שום דבר לאכול.
הם כבר לא ישקרו שהכל בסדר,
הכסף מספיק, ולא צריך כלום.
מכל הגדוד רק הם לא יחזירו ציוד
ואל תדאגי אמא, הם לא ילכו לאיבוד...
הם לא ילמדו. לא באוניברסיטה, לא בישיבה
ולא בפקולטה של החיים
למרות שכל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,
בעיקר על עצמם...
אנחנו זוכרים את מי שהם היו
אבל הכאב האמיתי
הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
