Finding Serenity

צפצופים קולניים של משאית הזבל העירו אותי מהשינה העגומה שלי, כי ככה זה אצלי, לאחר שאני שותה אני ישנה חרא ומתעוררת מוקדם מהרגיל.

פקחתי את עיניי, הסתכלתי סביב. חדר ריק למדיי, ריח של טיח, קירות עירומים, מעט רהיטים ומלא ארגזים.

לפני שהבנתי היכן אני נמצאת בכלל כבר חשבתי לעצמי באכזבה רבה "עשיתי את זה שוב, זבל שכמותי." הרגשתי כאילו משאית הזבל שכחה אותי מאחורה בטעות, רציתי לקרוא לה שתחזור ושתיקח אותי הרחק משם. "עשיתי את זה שוב, הרסתי קשר שיכל להיות ידידות נפלאה. טינפתי אותו עם הידיים המוכתמות שלי, ליכלכתי את כל כולו עם הזוהמה שלי ועכשיו הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להתרחק ולזרוק אותו לפח, אני זבל."

הסתובבתי אליה באיטיות, שלא תתעורר. פלאשבקים מעורפלים מאמש עלו בראשי. 

"נשארו עוד שלושה ארגזים בחוץ, אני אביא אותם." ירדתי במדרגות באדישות יתר, כאופייני לי. חושבת לעצמי איזה כיף לבייבי שהיא עוברת לגור לבד, אחרי צבא, עם עבודה ברשותה, איך אני שמחה בשבילה, איך הייתי רוצה להיות במקומה ואיך נחמד לי איתה. בעודי עולה במדרגות עם הארגז האחרון שאלתי את עצמי מה לי ולה? או יותר נכון, מה לה ולי? היא מספר שנים מעליי, מספר שיעורים בחיים אחריי, ובינינו? אפילו גבוהה ממני בכמה סנטימטרים. קטעתי את חוט המחשבה הפתטי שלי מספר צעדים לפני שנכנסתי לדירה וסיכמתי אותו בניחום קל ופשוט "כיף לי איתה, לה כיף איתי וזהו."

"עלית קומה אחת, רק קומה אחת מזורגגת, תראי איך את מתנשמת!" בייבי העירה בדאגה מוגזמת, לקחה לי את הארגז מהידיים ואני? מתנשמת בכבדות וחושבת לעצמי בנימה עוקצנית "הו כן, תקחי לי את הארגז מהידיים! זה ממש הקל עליי, אני מרגישה כאילו לא עליתי אף מדרגה!" צנחתי על הכורסה בסלון וניסיתי להסדיר את הנשימה שלי. "את בסדר? למה את מתנשמת ככה?" שאלה ונתנה לי כוס מים קרים. זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא השניה ולא השלישית ששואלים אותי את השאלה הזו, בדר"כ אני עונה את אותה תשובה "בעיות בלב" חד וחלק, אבל פה, פה זה היה שונה. איתה זה היה שונה.

לא רציתי לספר לה על הבעיות שלי, למעשה, לא רציתי לספר לה שום דבר משמעותי שיש לי או שקרה לי. לקחתי לגימה מהמים ועניתי תשובה טיפשית למדיי "קופסת סיגריות ביום לא ממש תעזור לי לנשום לרווחה את יודעת" היא ציחקקה. למה זה הצחיק אותה? כי ככה היא. היא בייבי. בייבי צוחקת, בייבי מחייכת, לא דואגת. בשביל בייבי הכל מסתדר בלי שתניד עפעף, בלי לשבור את הראש, היא מרחפת לה דרך כל יום ויום שעובר באופטימיות, אם אי פעם אראה אותה בוכה או כועסת, אהיה בטוחה שזה סיוט ושאתעורר בקרוב. "יש לי הפתעה" היא באה בערמומיות מהמטבח וחיוך זדוני על פניה. הייתי בטוחה שהיא תשלוף איזה פסלון חמוד מתוך המאה שבבעלותה ותיתן לי אותו במתנה על זה שעזרתי לה, כמו אז, כשתיקנתי לה את המחשב. שלפה את ידיה מאחוריי גבה "קניתי טקילה!" אף פעם לא ראיתי את בייבי שיכורה, אז התלהבתי, מותר לי לא? לפחות פעם אחת. הייתי בטוחה שאחזור הביתה אחרי שאסדיר את הנשימה שלי אבל אז סיימתי לשתות את המים, הדלקתי סיגריה והנה היא באה עם טקילה, כנראה שאחזור מאוחר."

היא נראית כל כך שלווה כשהיא ישנה.

התעורר בי חשק עז לצייר אותה, כמו שציירתי את האקסית הראשונה שלי כשישנה.

מה? אקסית? לא חמודה, שום אקסית ושום ציור. את לא מציירת אף אחת ולא נקשרת לאף אחת. במיוחד לא אל בייבי.

הערתי את עצמי מהבהייה הממושכת בשפתיים שלה וקמתי בעדינות מהמיטה. בלאק אאוט. שחור. פטישים הכו בצדדי ראשי. עצמתי עיניים וליטפתי את עורפי. אלכוהול מחורבן. אנמיה מחורבנת. מה-שגרם-לכאב-ראש-הזה מחורבן. חיפשתי אחר החולצה שלי, החדר היה ריק מבלאגן ובכל זאת התקשיתי למצוא אותה מהבלאגן אצלי במוח. התהלכתי בשקט ברחבי החדר וזרקתי מבטים לעבר בייבי מדיי פעם, לוודא שהיא עדיין בחלום בשביעי שלה. מצאתי את החולצה זרוקה בפינה של החדר, כשהרמתי אותה, הרגשתי שהיא לחה.

"שלוש, שתיים, אחת!" מלח, לימון.

שוט שישי, החדר מסתחרר. "שורטי בואי תראי!" שנאתי שהיא קוראת לי ככה, אז מה אם אני נמוכה ממנה? זה גם לא מקורי!

קמתי מהרצפה, מילאתי לי כוס מים ודידאתי בכבדות לכיוונה. "תראי את הירח!" היא נשענה עליי. "הוא כתום!" נכון, הוא היה כתום. צחקתי. לא בגלל שזה היה מצחיק, לא בגלל שזה היה מעניין אלא בגלל שהיא מתנהגת כמו ילדה קטנה בקשר לדברים כאלו, ילדה קטנה וחמודה שרואה כלבלב עובר ברחוב ורוצה ללטף אותו, שלא עולה בדעתה שהוא יכול לנשוך או להבהיל אותה בנביחה. בלי דאגות, כי ככה היא, ככה בייבי. יכולה להיות הכי בוגרת שיש, הכי רצינית, ופתאום להיות ילדותית וחמודה. באתי לשבת בכיסא וגם היא מסתבר. "יואו, סליחה" היא פרצה בצחוק ובהתנצלויות, הנחתי שהצחוק בשלב זה כבר אשמת הטקילה. "זה בסדר.." אפילו אותי זה הצחיק. היא הביאה מגבת אבל זה לא עזר, המים נספגו בחולצה. "רוצה שאני אביא לך חולצה?" חולצה? שלא תביא לי גופייה פרחונית עם תחרה. בחנתי את מצב החולצה שלי, אם יש מצב להתייבשות מהירה מול מאוורר או שזה אבוד. לפני שעניתי בשלילה או בחיוב, היא נשענה על משקוף הדלת של חדר השינה "זה יהיה לך מה זה חמוד! תלבשי את זה, בבקשה נו!" ביד היא החזיקה גופיית כדורסל ארוכה. החולצה שלי נדבקה לגוף, מלית ברירה ובגלגול עיניים לקחתי את הגופייה מידה, מילא הייתי שיכורה מספיק מכדי שיהיה אכפת לי.

לבשתי את החולצה הלחה וסמכתי על השמש שתייבש אותה בדרך הביתה. פתחתי את הדלת החורקת באיטיות בתקווה שלא תחרוק הפעם, שלא תעיר את בייבי. היא חרקה, חרקה יותר מאמש שבייבי פתחה אותה באגרסיביות בזמן שנישקה את צווארי והתנשמה בכבדות. 

נעצרתי.

הסתכלתי אחורה, בייבי נשארה באותה פוזת שינה טיפוסית אחרי אלכוהול. סרקתי את גופה מהראש עד לקצות האצבעותיה עם הלק האדום הבוהק. לא רציתי לעזוב, המחשבה על זה שכשאצא מהדלת אנו נתרחק אחת מהשנייה ונאלץ להתנהג כאילו כלום לא היה חילחלה בי ומילאה אותי בחרטה. 

"לאן את הולכת?"

מה?

"אל תלכי עכשיו.. בואי לפה." גופי קפא. בייבי התעוררה. 

חיפשתי תירוץ הגיוני לחזור הביתה בשש בבוקר אך לשווא, אין לי עבודה, אין לי לימודים, לא תור לרופא ולא ריאיון. "א-אני צריכה ללכת ל.. ל.." היא חיקתה אותי בלעג וצחקה "איך אני אוהבת את איך שאת מגמגמת. בואי לפה. יש לי עבודה עוד כמה שעות במילא." התיישבתי לידה, "איך את מרגישה?" שאלתי ובחנתי את האיפור המרוח, ההיקי על צווארה "בסדר, היה מדהים אתמול." היא שמה את ידה על ידי וליטפה אותה בעדינות עם האגודל. היא קמה לנשק אותי, נרתעתי, דחיתי אותה. הנה זה בא, הנה המכה. "את מודעת לזה שזה לא אומר שאנחנו בנות זוג?" שאלתי בחוסר ביטחון מוחלט ובתקווה מטורפת שהיא לא תיפגע ותקלל אותי. 

"כן, לא אכפת לי." היא נישקה אותי.

ככה? ככה סתם? מה זה לא אכפת לי? איך לא אכפת לה? בטח שאכפת לה, היא פשוט לא מראה. רגע, זה אומר שנוכל להישאר ככה? ולא יהיו סצנות וריבים והתחייבות? לפחות לא כרגע, עד שאהיה מוכנה. היא באמת רוצה להיות ככה איתי?

כל השאלות מילאו את ראשי ואת כל גופי, מה אם? ומה אז? 

"להכין לך קפה?" היא שאלה בחיוך. כל התהיות ברחו, אולי הן יחזרו אבל באותו רגע, התמלאתי שלווה.

כי ככה היא, כי זאת בייבי. 

Someone like you and all you know and how you speak

Countless lovers undercover of the street

You know that I could use somebody

Someone like you ♥