מתעוררת באמצע הלילה, נראה כאילו אין איש ער בעיר הזאת מלבדי. הכבישים ריקים, הקול היחיד שאני יכולה לשמוע הוא רעש המאוורר. ברגעים כאלה, העיר המתה הזו מחלחלת בתוכי, דחף עז ממלא אותי להיות עם מישהו/מישהי, לדבר עם מישהו/מישהי, כל אחד. לא רוצה להיות לבד עכשיו, לא יכולה להיות לבד. כולם ישנים וזה מתסכל. אין למי להתקשר, אין עם מי לדבר, אין את מי לראות.
הכל חשוך, לא רוצה להיות בחושך. אני קמה ומדליקה אור בחדר ארונות, אור קטן מסתננן מהדלת הסגורה למחצה מכיוון שהעיניים שלי היו בחושך כל כך הרבה זמן שהן לא יוכלו להכיל את האור הבוהק של החדר עצמו, זה ייכאב - מי לא מכיר את זה?
אלה השעות הקטנות בהן אני אוכלת את עצמי, שומעת מוזיקה ובוהה בחלון, צופה בשמיים המתבהרים לאט לאט, מעשנת סיגריה בייאוש ונאנחת. יש עוד יצורי לילה כמוני בעיר הזו? לא נראה לי.
עוד מעט בייבי קמה לעבודה, שאני אתקשר? היא בטח תחשוב שיצאתי מדעתי, שאתקשר? על החיים ועל המוות.
התקשרתי, בזמן שצליל החיוג הצורם מצלצל לו, רציתי לנתק.
"הלו?" בייבי נשמעה טיפה עירנית, תהיתי אם הערתי אותה ואם היא מאלצת את הקול שלה להישמע עירני כמו שרובנו עושים. "הערתי אותך?" שאלתי בטון שקט וצרוד, "לא, התעוררתי לפני רבע שעה, קרה משהו מותק?" מה קרה? התחלתי לשנוא את השאלה הזאת, כשמישהו מתקשר אליך מצוברח ונשמע מדוכדך במקצת, "מה קרה?" היא השאלה הראשונה הנשאלת. מה אם לא קרה כלום? מה אם העובדה ששום דבר לא קרה בזמן האחרון היא מה שמדכאת אותך? חומר למחשבה. "כלום, התעוררתי באמצע הלילה ו.. לא יודעת. כלום." לא ידעתי מה להגיד, איך אומרים למישהי שאתה מתקשר ב6 בבוקר רק כי לבד לך? אם תגיד שמשעמם לך, זה יהיה מוזר, בשעה כזו להתקשר כי אתה מחפש שיעשוע? לא, בייבי היא לא ליצן, היא הרבה מעבר. היא לא שאלה הרבה, למעשה, נראה לי שהיא שמה לב למצבי ופשוט נמנעה מלסבך אותי בשאלות. "אולי תבואי לשבת איתי לפני שאני הולכת לעבודה?" לא הרגשתי בנוח ליפול עליה על הבוקר, היססתי. "נו בואי, לבד לי כזה.. יותר מאשמח אם תבואי". איך בשלוש מילים ובכזו פשטות היא תיארה את מה שאני מרגישה "לבד לי כזה". אני באה בייבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
•Serenity•