הגדול שבר רגל. אקסי, כמובן, בחו"ל. עומס היום יום מכביד עלי, והבדידות הורגת אותי.

אני לא מוצאת את עצמי בין חברים- כבר מרגישה נודניקית, ונידמה לי שכבר לכולם נמאס. אולי רק נדמה לי ואולי הם באמת מתרחקים.

המלחמות (או קרבות ההגנה...) מול אקסי נותנות את אותותיהן- וגיסתי לשעבר שמאוד יקרה לי גם היא מתרחקת.

העבודה והבית מציפים אותי

ואני לא יודעת לאן עם עצמי. לא יודעת ממי ואיך לבקש עזרה. טובעת...

מוכרחה תמיכה מאיפושהו ואין, גם התמיכות בכסף לא עוזרות. אני טובעת.

כבר שבוע שאני חושבת- מחר יום חדש- והיום החדש מביא עימו עוד עומס ועוד קושי, ועוד הסתגרות שלי מהכאב.

הלוואי והייתי מוצאת במה להאחז. אני מחליקה לתהום. האמת היא שעכשיו אני כבר ממש מפחדת. קשה לי. אני לא אדם שנוטה להגיד את זה אבל ממש קשה לי.

לא הייתי חוזרת אחורה לחרא הזה, אבל הדרך קדימה מתפתלת לי מידי. 

אני אפילו לא ממש יודעת לבקש עזרה, או לקבל אותה כשכבר מציעים לי- חברה היציעה שהיא תעזור עם הקטן, או בכלל, אבל אני לא מסוגלת להגיד בסדר, תעשי. היא ניראת לי במצב קשה ממני, והילדים ממילא לא ממש ירצו אותה. אבל הבעיה היא קודם כל אני- הגאווה שלי, ההסתכלות המטומטמת על כל דבר כקטן, אז מה הסיפור שלי לעשות אותו...

וחוסר היכולת שלי לשחרר- אז לא תהיה ארוחה של יום שישי, או שסתם ניקנה אחת. אז מה? אבל זה גורם לי להרגיש לוזרית

אז אני אבקש מחמותי לשעבר, שמאוד קשה לי איתה כיום, קצת עזרה. אז מה?

אבל אני לא יכולה- לא יכולה לוותר ולשחרר קצת את המסגרת של הבית, את הצריכים האחרונים שאני עוד עושה, לא יכולה לקבל עזרה מאנשים שלא נעימים לי, לא יכולה.

אז אני מחליקה לתהום, מתפרקת. הדמעות זורמות מהעיניים כמעט בלי שליטה, השפתיים חשוקות כמו שאני תמיד מקפידה שלא יהיו, הלחץ לא מאפשר לי לישון... וזה הולך ונהיה יותר קשה.

אבל מחר יום חדש, והוא יהיה הרבה יותר טוב. והוא עוד יום אחד בדרך ללהיות מאושרת. הלוואי ורק הייתי מאמינה בזה.