כשהלכת, פרחו צבעונים בחדרי, לרוב,

אמת דיברת,

יפיתי מאוד בין שידה לקירות,

נכון אמרת, 

עצמתי מאוד בכאבי,

ניחשת,

רבת מזימות אני ואיני יודעת די.

כי עצמתי מאוד בחלון

כשהכל מסביב שחור, שחור

והכל מסביב ירוק רק מרחוק,

העץ והענן שחורים והחורף מרעיף מטח שחור

העיר אל תוך הים נוסעת, על שובל שחור

והפנים האהובות, כולן, לא יקרות היו מכול

לשוא הלכתי דרך ארוכה, הלוך ונהום תחנונים

לשוא רוקד מטר בכח, ולחינם יפיתי לשעות קצרות

ואחר כך לרגעים.

הכל עכשיו מאחורי הרעלה, סגור וצנוף עד לבלי הבחן

מה עוד לא הבאת בי בארס וברעש

שאקחנו ואומר שתמורה לא אוכל לתת.

כשהלכת, באה בי תמונה 

של סוף החלומות,

רחיים, והרבה קמח שפוך ועורם סביב,

יפה הרשעה ברעלה.

יפה הלוט מן הידוע להכעיס.

יפים חיי איש ואישה מרחוק

מבית מלא זבחי שקט,

גבוהים ולא גוברים הם, כחוק

מפני הבהלה, כי לא לעולם יובא הרעש,

במסווה של עדנה דולקת.

יפים הדברים מן הרוחק,

אמת דיברת

והרוחק יפה מכל שם, זולתי האופק

אשר לו תוחם 

וזאת כלל לא אמרת

כי הדברים יפים מכל

גם כשאינם ביופי וביחד,

גם כשהם במים הם דברים שיש להם דפנות ולחן,

גם כשהם צללים שעל הקיר

הם דברים שהיו צעקה, ואיש לא בא והיו ללחש.

וגם בחושך הכי עמוק וגם באור

יש אנשים שמגדירים אותם כשלהם

ואז אסור לגשת ולחטוף

ואסור להתחיל לבחור

ולתת שם.

כשהלכת, הייתי מאספת עננים קטנים לערמה

ואחר כך לאלומות

כידעונית, אמת דיברת,

אין באים מן הדרך הסבוכה

לומר רק שתי מילים

לומר שנית שאוהבים כפל כפליים

על אף המכשלות

ואיך אתה נוגע בי עכשיו

במצח מלא תמונות,

בהנמכת עיניים ובלחש -שחוק

ואיך עודך אומר שאין כמוני לבהירות מכל החושך

ושאין כמוני נכריה לך,

על אף הדרך שהיתה כולה עיורת וחרשת-

אין דבר. נכון אמרת.

תמיד אפשר לשוב ולנסות להיות פתאום,

תמיד אפשר לרוץ מהר, בטרם יבוא סוף לחלומות.