טוב אז ניסיתי לשנות כמו שאמרתם, קצת לתאר את מה שהם עושים ולתאר אותם חוץ מדו שיח. וגם ניסיתי להאט קצת. אז הקצרתי את הפרק ככה שלא קורה שום דבר מיוחד בפרק הזה. אני מקווה שהפעם זה יותר טוב.
- - -
עבר חודש, 1 לספטמבר.
כל-כך הרבה זמן חיכיתי לתאריך הזה. אבל באותו יום פשוט לא הרגשתי טוב, היו לי
בחילות כאבה לי הבטן נורא, וכשהלכתי לשירותים, שמתי לב שהמחזור מאחר לי כבר בשבוע.
חשבתי לרגע, איך זה יכול להיות. חשבתי מה עשיתי בחופש הזה. 'לא עשיתי כלום, אבל
איך?' אמרתי לעצמי. נזכרתי מה קרה בחופש ואז התחלתי לבכות.
"היי, אפרת למה את בוכה מאמי?" נגשה אלי אימא
"אימא!! את לא מבינה מה עשיתי. אני כל כך מטומטמת!!!!"
"מה קרה מאמי שלי? ספרי לאימא שלך. את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי."
"אני סומכת עלייך אימא, אבל זה קשה לי, קשה לי להיזכר בזה"
"אני לא לוחצת עלייך, תספרי לי כשתוכלי."
הייתה שתיקה במשך כמה דקות.
"את זוכרת את הלילה ההוא שניק התקשר אלי?"
"כן, נו..."
"אז הוא קבע איתי בפארק, הוא אמר לי שהוא חייב לדבר איתי על משהו, הלכתי. אז
הוא..." התחלתי לבכות.
"הוא?..."
"הוא... הוא אנס אותי, ואני חושבת שאני בהריון ממנו, המחזור מאחר לי כבר
בשבוע!"
אימא הייתה בהלם, היא לא ידעה איך להגיב.
"טוב, תקשיבי, אני הולכת לבית מרקחת, ואת נשארת פה."
"אבל מה עם בית ספר?"
"את לא הולכת!"
"אוקי..." כבר לא היה אכפת לי. אני מעדיפה למות.
אימא הלכה, והבטן שלי כל-כך כאבה. פתאום הפלאפון שלי מצלצל, זאת הייתה לורן.
"נו, אפרת? איפה את?"
"אני בבית."
"מה את עושה בבית?! אני מחכה לך בכיתה."
"אני לא יכולה לבוא היום לבית ספר"
"מה קרה?"
"עזבי, אני אספר לך אחר כך. אולי תשאלי את ניק."
"ניק? מה לך ולו?
"תשאלי אותו" אמרתי וניתקתי.
*נקודת מבט של לורן*
הייתי מבולבלת, מה פתאום יש משהו בין אפרת וניק? ובגלל זה היא לא יכולה לבוא לבית
ספר?, עלו לי כל כך הרבה שאלות לראש. פשוט הלכתי לניק.
"היי ניק."
"לורן! מה קורה יפה?"
"בסדר, התגעגעתי אליך" אמרתי וחייכתי
"גם אני אלייך" אמר והתקרב אלי.
הייתי מבוהלת, " האאא, ניק, אני רוצה לשאול אותך משהו."
"בטח, בכיף."
"מה עשית לאפרת בחופש?"
"הייתי אמור לעשות לה משהו?"
"אבל היית איתה בחופש?"
"לא אמרתי לך שהייתי איתה"
"אבל גם לא הכחשת את זה" אמרתי וברחתי משם.
אני לא יודעת מה ניק עשה לה, אבל אני חייבת לברר את זה. הוא התנהג כל כך מוזר.
*נקודת מבט של אפרת*
"הנה, לכי תבדקי."
"מה זה?!"
"ערכה לבדיקת הריון"
"מה... את רצינית?"
"כן, נו. לפי לבדוק"
הלכתי עם מה שזה לא יהיה לשירותים, נלחצתי, לא רציתי להיות בהריון. אני בסך הכול
בת 16.
"קחי, תראי. אני לא יודעת מה זה אומר." אמרתי בלחץ
הבאתי את זה לאימא, אימא הייתה בהלם, הבנתי מהפנים שלה שמשהו לא בסדר.
"אני בהריון, הא?"
"מצטערת, אבל כן"
התחלתי לבכות, נכנסתי למיטה, לא רציתי לאכול, לא לדבר עם אף אחד, רק שאלוהים יהרוג
אותי כבר!.
התחליתי לחשוב מה אני אעשה עם התינוק. אני לא חושבת שיש לי אומץ להרוג את הקטנצ'יק
הזה. אבל אם אני הוליד אותו אני אצטער על זה כל החיים שלי. אני לא אוכל להסתכל
אליו ואז להיזכר איך הוא בא לעולם.
- - -
בערב, לורן באה אלי, לא כל כך היה לי חשק לדבר איתה, או בכלל. לא היה לי כוח לעוד
שיחת נפש שכרוכה בהרבה דמעות.
"היי אפרת, את בסדר?"
"לא נראה לי."
"מה קרה? מה ניק עשה לך?"
"עזבי אני לא רוצה להיזכר בזה. זה עושה לי רע."
"אבל אני רוצה לעזור לך."
"אני לא יכולה להגיד" צעקתי. "די, תעזבי אותי כבר"
"מה יש לך? מה את כזאת תוקפנית? באתי כדי לעזור לך, להקל אלייך." אמרה
ויצאה מהחדר.
*נקודת מבט של לורן*
"מה יש לה? מה עשיתי לה?" מלמלתי לעצמי.
"לא עשית לה כלום, גם אלי היא התנהגה ככה" אמרה נטע אחותה של אפרת
"את יודעת מה קרה לה?"
"לא, גם אימא שלי לא רוצה לספר לי. למה אף אחד לא אומר לי כלום? בגלל שאני
יותר קטנה? זה לא פייר!" אמרה ובעטה ברצפה.
"לא נראה לי שזה בגלל שאת יותר קטנה, גם לי היא לא רוצה להגיד" אמרתי
לנטע וליטפתי את שיערה השחור והארוך.
"שיהיה, אני הולכת לראות טלוויזיה. את רוצה לבוא איתי נראה ביחד?" היא
הייתה במרץ
"לא... לא נראה לי. לכי את" אמרתי וחייכתי. ונטע החזירה לי חיוך גם היא.
- - -
ביקורות התקבלו בברכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האמת שמאחורי האמת