למרות שעברו כבר שבועים מאז שנפרדנו אני עדיין מרגישה פגועה.

קשה לי לצאת מזה.

אני מרגישה דחויה ומושפלת.

מה לא בסדר בי?

מה גרם לו לברוח ככה?

במהלך כל התקופה הזאת שאלתי את עצמי אם הייתי לא בסדר.

כולם פה אחד אמרו שאני הייתי בסדר גמור והתגובות שלי היו הגיוניות, אבל מצד שני הקשר התקדם מהר מידי.

כנראה שזאת היתה הטעות. התקדמנו מהר מידי.

הרגשתי שהקשר הזה רציני, לפחות זה מה שהוא נתן לי להרגיש.. 

הוא נתן לי הרגשה שהוא רואה אותי לטווח ארוך, דיבר איתי על העתיד.

ופתאום ברגע אחד הכל התנפץ.

כל ההתלהבות ירדה בדקה אחת.

בימים הראשונים שזה קרה תהיתי אם הוא חושב עליי, אם הוא מתחרט..

הוא מתגעגע אליי? הוא מרגיש שהוא עשה טעות?

אני לא יודעת איך הגברים חושבים אבל אין סיכוי שהעניין לא הדיר שינה מעיניו.

זה לא הגיוני שלא.

הוא בטוח חשב על הדברים ותהה אם הוא עשה את הצעד הנכון.

שבוע אחרי הפרידה דיברתי עם אותה חברה שהכירה ביננו.

היא אמרה שהיא התאכזבה מאוד שזה נגמר ואפילו כעסה עליו. היא אמרה לו שהוא פספס בגדול.

היא אמרה שהיא הבינה ממנו שהוא פשוט נלחץ מהקשר. שהוא פחד שלא יהיה לו מספיק זמן להקדיש לי.

הוא פחד שניכנס לקשר יותר רציני ואז אני יפגע. 

אני יודעת שהוא נחלץ, עניתי. 

אבל בתוך תוכי שאלתי את עצמי בגלל סיבה כזאת הוא העדיף לוותר עליי אחרי שהבן אדם התלהב ממני כל כך?

בהתחלה רמזתי לה שאם הוא נלחץ אז שידע שאין לו ממה, ואפש לקחת את הקשר יותר לאט.

היא אמרה שהיא תדבר איתו ותרחרח וככה השיחה נגמרה.

אחרי כמה שעות הבנתי מה עשיתי.

איזו טעות נוראה עמדתי לעשות!

כל כך התקשתי להאמין שמישהו ויתר עליי ככה עד שעמדתי להוריד את הכבוד שלי בשבילו, בשביל אחד שויתר עלי בקלות כזו.

התקשרתי אליה אמרתי לה שלא תדבר איתו.

היא שאלה למה,

אמרתי לה שאם הבחור היה מעוניין בי הוא היה מתקשר לשאול לשלומי, או שולח הודעה או משהו.. העניין לא צריך לבוא ממני.

היא ניסתה לשכנע אותי שזה לא ככה אבל התעקשתי.

היא אמרה שהיא מבינה וירדה מהעניין.

שעה אחרי שלחתי לבן אדם הודעה וביקשתי ממנו שיעביר אלי את הדברים שהשארתי אצלו בבית.

הוא השיב לי ואמר שיעביר את הדברים דרך אותה חברה.

קיבלתי את התשובה שרציתי לשמוע. הבחור לא בעניין בכלל. מחק אותי מהזכרון שלו.

מחק את החודש השלם ששיתפנו זה עם זה.

זה כאב.

אבל זה נגמר.

אני צריכה להמשיך הלאה,

אבל זה קשה.

יצאתי המון השבועיים האלה כדי לנסות להשכיח אותו מהזכרון שלי.

אבל זה לא הוא העניין. זה לא שהייתי מאוהבת בו מעל הראש.

זה האגו שלי.

הגאווה שלי נהרסה.

נשברה לרסיסים.

כל החיים אמרו לי שאני יפיפיה ואני יכולה לתפוס כל אחד, אבל עכשיו אני לא מרגישה ככה.

למעשה אף פעם לא הרגשתי כזו מדהימה כמו שעשו ממני.

עכשיו אני מרגישה פחות יפה, פחות מושכת.

בחורה כמו כל הבחורות.

אני צריכה חיזוקים,

אני צריכה חיזורים,

אני צריכה שיחפשו אותי קצת, שיגידו לי שאני כן שווה משהו..

איזה חוסר בטחון, איזו חולשה,

איזו הרגשה מגעילה................

נעלמתי לחודש תמים לא בשל סיבות שליליות אלא ההיפך,

הייתי מאושרת.

במהלך מסיבה של חברים הכרתי בחור. 

מהתחלה הייתה כימיה מטורפת. היה לנו ממש נחמד וטוב ביחד.

הוא אמר שאני שונה, שלא יצא לו להכיר בחורה כזאת שמסוגלת לשבת בבר על בירה ולשוחח כך שעות.

אני מצידי מצאתי בחור מקסים שנחמד לשוחח איתו ומושך בטירוף וכך זה המשיך..

כבר בפגישה הראטשונה הבחור הציע לי לישון אצלו.

סירבתי, כי חשבתי שזה מוקדם מידי.

החברים שדרכו הכרתי אותו אמרו לי שזה בסדר, שאם הוא מציע זאת אז הוא לוקח אותי בקטע רציני.

בסוף נכנעתי. ישנתי אצלו.

אבל לא קרה כלום. להבהיר לו שאני לו כל אחת.

הקשר המשיך וזרם לטובה. הוא אמר שאני לא מפסיקה להפתיע אותו, שאני שונה.

הוא גרם לי לאושר בלב והרגת חמימות שלא חוויתי זמן רב.

ככל שהמשיך הקשר הבחור הכיר אותי למשפחה שלו, לקח אותי לארוחה משפחתית, ליציאות עם חברים ואני הרגשתי שזה ממש זה.

ישנתי אצלו שוב ואז שכבנו כמובן. היה סבבה.

הכל זרם טוב ויפה..

משיחות שניהלנו הבנתי שהוא מסתכל עליי לטווח ארוך, דיברנו על מה שנעשה בקיץ ונלך יחד לבלות..

נהנתי להיות בחברתו.

אבל אז הכל התפוצץ....

הבחור גם לומד וגם עובד למחייתו. כמוני, אך הוא בניגוד אליי עובד ארבע או חמש פעמים בשבוע ואני פעמיים.

הוא לומד המון ומנסה לשלב את הקשר שלנו תוך כדי.

אני מאוד אכפתית וגם לא דביקי. הראיתי את הבנתי בעניין אך בכל זאת יש גבול למה שאני מסוגלת לסבול..

הוא קבע עם חברים לנסוע לסופש לצפון. יום לפני הוא הגיע לישון אצלי והיינו ביחד. היה ממש נחמד.

בבוקר הוא יצא ונסע.

במהלך כל הטיול הוא תקשר איתי בהודעות ולא בטלפונים. אני לא הצקתי.

כשחזר מהטיול דיברנו בטלפון והוא סיפר לי חוויות והיה ממש שמח. הוא אמר שהוא ממש עייף והלך לישון.

כך עבר לו עוד יום ועוד יום ויצא שלא נפגשנו ארבעה ימים בשל העבודה שלו כולל אירועים משפחתים שהיו באמצע.

ביום החמישי הוא אמר שניפגש אחרי הלימודים שלו. 

הוא התקשר אליי בערב ואמר שהוא לא מרגיש טוב. אמרתי לו שילך לישון ונדבר יותר מאוחר. הוא חזר אלי בשעה מאוחרת ואמר שהוא חולה וחוזר לישון.

לא לחצתי. אמרתי לא נורא, ניפגש מחר.

יום המחרת הגיע.

הוא אמר שניפגש ואז אני יבוא לישון אצלו. אבל הוא יאלץ להחזיר אותי הביתה מוקדם כי הוא לומד שעתיים בבוקר ובצהרים עובד. לא הייתה לי בעיה והסכמתי. 

באותו היום חברי המשותפים הציעו לי לצאת איתם ואתו יחד למסיבת פורים. הצעתי לו והוא הסכים.

נפגשנו בעשר והוא בא לאסוף אותי. התחבקנו והתנשקנו, הוא אמר שהתגעגע והמון זמן לא ראה אותי. משם נסענו לתל אביב.

הייתה יציאה ממש כיפית. לא הפסקנו לרקוד.

חברים שלו ממש אהבו אותי ולא הפסקנו לצחוק. 

יצאנו מתל אביב בשעה ארבע והיה כבר מאוחר..

בדרך חזרה לאוטו הוא שאל אותי אם אני רוצה שיחזיר אותי הביתה כי הוא לא רוצה להעיר אותי מוקדם בבוקר.. עוד לפני שעניתי הוא אמר שאני יחשוב על זה.

נכנסנו לאוטו ואז הוא שאל אותי שוב.

אמרתי לו שמבחינתי זה בסדר לישון אצלו כי יש לי יום חופש למחרת והדבר תלוי בו.

הוא אמר שהוא מעדיף להסיע אותי הביתה כי למחרת הוא קם ממש מוקדם ולא נשארו לו שעות לישון.

באותו רגע נתקע חץ בליבי. הרגשתי דחויה ופגועה.

הוא הבחין בזה ושאלאותי.

אמרתי לו שאני רגישה כמו ידידה שהוא מחזיר הביתה. שאלתי אותו אם הוא לא התגעגע אלי,

בכל זאת לא היינו חמישה ימים יחד וציפיתי שהוא כן יתגעגע.

הוא אמר שאם אני יבוא אליו אנחנו לא נישן ואז הוא לא יוכל לישון בכלל ומחר יש לו לימודים.

הוא אמר שאני מלחיצה אותו.

אני לא ראיתי את זה בצורה כזאת, אני ראיתי סדר העדיפויות שונה.

אם הוא היה מתגעגע אליי הוא היה יכול לוותר על משהו, או יציאה עם חברים או עבודה או משהו..

נעלבתי מאוד מהסיטואציה וירדתי מהאוטו הביתה.

הוא שלח לי הודעה לטלפון ואמר שהוא מצטער אם הוא פגע בי והוא לא התכוון. לא עניתי.

יום למחרת דיברנו בטלפון והוא שאל לשלומי.

אמרתי לו שאני בסדר ויתכן ואמרתי דברים שלא הייתי צריכה כי הייתי צריכה להגיד כי הייתי קצת שיכורה.

הוא אמר שזה טוב שאמרתי לו את זה והוא הבין כמה דברים בעצמו.

הוא אמר שזה לא יחזור על עצמו והכל יהיה בסדר.

היום המשיך סבבה. השיחות זרמו סבבה וחשבתי שהכל חזר על קינו.

אז זהו שלא.

יום למחרת דיברנו בטלפון והוא אמר שהוא רוצה לראות אותי.

קבענו להיפגש אחרי ארוחת הערב וכך היה.

בתשע וחצי הוא בא לאסוף אותי.

כבר באוטו הרגשתי את הקרירות למרות שהתנשקנו בלהט..

כשירדנו מהאוטו הוא שאל אותי אם חשבתי על הדברים מאותו היום והייתי עצבנית באותו יום.

אמרתי לו שהכל בסדר ושום דבר לא קרה.

הוא אמר שהוא חשב על הדברים והסיק מסקנות.

שאלתי אותו מה והוא היסס.

לחצתי קצת והוא אמר שאחרי החמישה ימים שבהם הוא לא ראה אותי הוא ציפה להתגעגע אליי יותר אבל הוא לא התגעגע אליי כמו שחשב..

אוטומטית התרחקתי ממנו ונעצרתי.

שאלתי אותו "אז מה הכוונה שלך? שזה לא זה?" 

הוא הנהן בהיסוס.

הבנתי את המסר.

אמרתי לו שכדאי שנחזור לאוטו.

הוא אמר שהוא מצטער שהוא אומר את זה ככה אבל עדיף עכשיו מאשר יותר מאוחר כי הוא מאמין בישירות.

אמרתי לו שזה בסדר והוא לא צריך להתנצל.

הוא הציע לי ללכת לשבת לשתות משהו.

סירבתי ואמרתי לו שיוריד אותי בבית.

בדרך חזרה אמרתי לו שהקשר התקדם ממש מהר, איך שהוא הכיר אותי למשפחתו ולחברים ולכן הרשתי לעצמי לדבר באותו היום על הגעגעוע.

לא היה עוד מה לומר.

חיבקתי אותו חיבוק קר ויצאתי מהאוטו...

בא מהר והלך מהר....