זה כאילו לשנייה אחת הכל היה טוב ובשנייה הבאה שכבתי בתוך שלולית של דם מת

הניגוד הזה.

זה היה חלום כל כך מוזר. לא קרה שום דבר מיוחד אבל בכל זאת הייתי שמח. אחר כך כשהתחילו לקרות כל הדברים הטובים זה כבר היה יותר מזה.

מין רצף שמיימי של כל הדברים הכי קטנים והכי לא חשובים שיכולים להעלות לי חיוך על הפנים, כל דבר שהוא קטן ויכול להשפיע רק עלי. חוויה מאושרת רק בשבילי.

ואז אני על הרצפה במקלחת כשכל הבגדים שלי ספוגים במים ובדם. שוכב על הרצפה עם 8 חתכים אנכיים על הידיים.

וזהו.

אני לא יכול לקום.

אני צריך לקום אבל אני פשוט לא יכול.

אני פיזית לא מצליח, אני מרגיש כאילו כל השרירים בגוף שלי הפכו לעיסה.

כאילו המיטה שאני שוכב עליה לאט לאט שואבת אותי פנימה.

אני מרגיש את אותה התחושה חוזרת שוב... אני רוצה לחזור לבית החולים.

למרות כל ההרגשה הזאת שאני מתקדם קדימה והולך למקום חיובי 

אני עדיין לא מצליח להתגבר על הרצון הזה לא להיות יותר חי.

אין דבר שאני רוצה עכשיו יותר מלחיות את החלום שלי.