זה כאילו לשנייה אחת הכל היה טוב ובשנייה הבאה שכבתי בתוך שלולית של דם מת

הניגוד הזה.

זה היה חלום כל כך מוזר. לא קרה שום דבר מיוחד אבל בכל זאת הייתי שמח. אחר כך כשהתחילו לקרות כל הדברים הטובים זה כבר היה יותר מזה.

מין רצף שמיימי של כל הדברים הכי קטנים והכי לא חשובים שיכולים להעלות לי חיוך על הפנים, כל דבר שהוא קטן ויכול להשפיע רק עלי. חוויה מאושרת רק בשבילי.

ואז אני על הרצפה במקלחת כשכל הבגדים שלי ספוגים במים ובדם. שוכב על הרצפה עם 8 חתכים אנכיים על הידיים.

וזהו.

אני לא יכול לקום.

אני צריך לקום אבל אני פשוט לא יכול.

אני פיזית לא מצליח, אני מרגיש כאילו כל השרירים בגוף שלי הפכו לעיסה.

כאילו המיטה שאני שוכב עליה לאט לאט שואבת אותי פנימה.

אני מרגיש את אותה התחושה חוזרת שוב... אני רוצה לחזור לבית החולים.

למרות כל ההרגשה הזאת שאני מתקדם קדימה והולך למקום חיובי 

אני עדיין לא מצליח להתגבר על הרצון הזה לא להיות יותר חי.

אין דבר שאני רוצה עכשיו יותר מלחיות את החלום שלי.

נדמה שאף אחד לא מצליח להבין אז אני אנסה להסביר.

למה ילד שמצליח בכל מה שהוא עושה ושיש לו הכל כל כך שונא את החיים שלו?

למה ילד שחי את מה שרוב האנשים מגדירים כחלום בגיל הזה כל כך אומלל?

הכל מתחיל בתפיסה לא נכונה של החברה על אושר.

בסופו של דבר אנחנו לא שונים בהרבה מכלבים שרצים אחרי מכוניות, אפילו אם החלום להשיג מכונית יתגשם לא יהיה לנו באמת סיפוק ממנה אחרי שנתפוס אותה.

וככה זה מטרות. חלומות. הכל.

אנחנו מציבים לעצמנו חלומות ויעדים לא הגיוניים שיקח כל כך הרבה זמן עד שנגיע אליהם. והמטרה הגדולה הזאת כל כך רחוקה שעד שנגיע אליה תהיה לנו כבר אחת חדשה אחרת.

וככה זה אמור להיות.

תמיד היו אומרים לי שהצלחה בנוייה מהרבה עבודה קשה וקצת מזל.

אבל מה אם יש כל כך הרבה מזל עד שאין עבודה קשה?

תמיד הייתי מוצלח בכמעט כל מה שעשיתי בלי להתאמץ. כשהתחלתי לנגן הייתי "ילד הפלא" של המורה שלי לנגינה, כזה ילד פלא שהוא לקח אותי לנגן בתזמורת של ילדים בי"ב שטסים לחול ליצג את הארץ במשלחות כשהייתי בכיתה ו.

תמיד הייתי מקבל ציונים טובים בכל המקצועות ובכל המבחנים מבלי להתאמץ. תמיד הייתי ידוע בתור הילד הזה שאף פעם לא לומד למבחנים. ובאמת המבחן הראשון שלמדתי אליו היה המבחן בגרות הראשון שלי. ואחרי שלושה כשכבר עבר לי הלחץ הפסקתי גם ללמוד אליהם.

למדתי בבית הספר במגמה את המקצוע שאני הכי אוהב, התמקצעתי בו ועכשיו, בגיל 18 אני עובד במקצוע שאני אוהב, מקבל מלא הערכה ומקבל פי 4 יותר מכל בני הנוער האחרים שמסביבי.

המשפחה שלי אוהבת אותי ודואגים שיהיה לי את כל מה שצריך

יש לי כמויות של חברים שאוהבים אותי.

אז למה אני כל כך מסכן?

כמו שכבר אמרתי, זה בגלל חוסר הבנה של המושג אושר.

אושר הוא לא רק מילוי ועמידה במטרות שהצבת לעצמך בחיים, הוא הרבה יותר מזה, הוא בא רק אם המטרות האלה מלוות בקושי.

לדוגמה, המטרה לא לפספס את האסלה כשאתה משתין לא תהיה מלווה בהרגשת הצלחה כי היא לא קשה, לעומת זאת, ילד קטן שמצליח להשתין באסלה בפעם הראשונה או אדם שיכור שמצליח להשאיר את השרותים נקיים ידעו להעריך יותר את המטרה הקטנה והמפגרת הזאת. 

ואותו הדבר עובד כלפי הכל. זה אולי נשמע כמו צרות של עשירים אבל כשאתה מנגן יותר טוב בפסנתר מאנשים שניגנו 9 שנים והיית צריך להשקיע רק שנה אחת אתה לא מרגיש את ההצלחה. אתה מרגיש שיעמום.

וככה זה, בסופו של דבר הדבר שהורג אותי יותר מהכל זה שיעמום.

כל מטרה שהצבתי לעצמי בחיים הושגה באופן מיידי כל כך ועם כל כך קצת עבודה שכנראה שאני לא יודע איך זה לעבוד.

הרי מה הטעם בחיים כשכל המטרות הגדולות הופכות ברגע לפשוטות ומפגרות כמו לדעת לנעול נעליים?

אפשר להבין את זה ככה, ככל שאתה מתאמץ יותר ככה ההצלחה שלך תהיה גדולה יותר, וכך תהנה ממנה יותר (אפילו במקרים שההצלחה היא לא הצלחה למוח יש מנגנוני הגנה שימנעו ממך מלהרגיש את הכישלון ולהתרכז בטוב ביותר. קוראים לזה דיססוננס קוגנטיבי - חוסר שיווי משקל מחשבתי)

מהסיבה הפשוטה הזאת לצעוד 5 מטרים לא יביאו סיפוק לאדם הרגיל אך יהיו הדבר השמח ביותר לאדם שבתהליכי שיקום ופיזיוטרפיה. 

מכאן אפשר להבין שמידת ההצלחה היא סובייקטיבית ולא בהכרח תלויה בגודל ההישג, כלומר, אדם שמשיג הכל בקלות, אפילו את הדברים הטובים ביותר, יהיה אומלל וירגיש כפוטנציאל לא ממומש.

נניח ועכשיו אקח אתכם ללמוד שוב בכיתה א' כולם יקללו אתכם על זה שאתם מצליחים כל כך אבל אף אחד לא יבין את התסכול העצום בלימוד חומר שגובל בטמטום במשך שנה שלמה.

ומה נשארתי? נשארתי אדם שלא יכול לשבת וללמוד כי אף פעם לא היה לי הצורך וגם עכשיו אין לי.

נשארתי אדם שלא מסוגל לבקש עזרה מאנשים בגלל שהאופציה הזאת לא הייתה שם כל החיים שלו.

נשארתי אדם שמעדיף למות מאשר להגיד שקשה לו, רק בגלל שהוא שכח שהאופציה הזאת שם.

נשארתי אדם שבורח מכל דבר שמעיק עליו

נשארתי אדם שלא מסוגל להילחם על מה שהוא רוצה כי הוא מעולם לא היה צריך

אז הפסקתי לרצות.

יושב וכותב לכם פה אדם שנלחם על החיים שלו בגלל שזה לא היעד, זה המסע שמשנה.