קמתי בבוקר אחרי שלוש שעות שינה והרגשתי את ההרגשה הרגילה של העייפות שמשתלבת לה עם הדיכאון.

החלטתי שאני מנתק קשר

נכנסתי למכשיר המאוד יקר הזה שמנהל לי את החיים והתחלתי לחפש את השם שלה

כל מקום שראיתי מחקתי.

זה מרגיש לי כמו צעד סימבולי אבל בתכלס זה רק בשביל שלא תהיה לי איך ליצור איתה קשר.

אני צריך הפסקה.

ממנה.

אני מרגיש שעוד שנייה עם הידיעה שאני יכול לתקשר איתה אתלוש לעצמי את הידיים עם השיניים.

אז איך הגעתי למצב הזה?

איך הגעתי למצב בו האדם שאני הכי אוהב הוא זה שגורם לי להרגיש הכי רע?

קודם כל חשוב לי להסביר שלא מדובר בקטע רומנטי. לפני יום או יומיים היה טו באב וזה טיימינג רע לכתוב דברים כאלה כי המוח שלנו נוהג לעשות את הקשרים האלה... אתמול היה יום האהבה היום הוא מדבר על אהבה שאזאם! זה משהו רומנטי. אז לא.

אנחנו נחזור לדבר. בעוד חצי שנה או אולי שנה אולי בכלל לא. אבל כרגע אני צריך להתנתק.

הבעיה היא שכמו כל דבר שאמורים לא לעשות, עושים עוד יותר.

המחשבה על לא לעשות משהו שווה למחשבה כלשהי על הדבר.

כרגע אני מוצא את עצמי צריך לדבר איתה יותר מבדרך כלל.

אולי זה בגלל שאני פשוט חושב על זה שאסור לי לחשוב

ואולי זה בגלל שאני עובר משהו והיא האדם שאיתו אני רגיל לדבר

הפעמים היחידות שעברתי את ההרגשה הזו הייתה באחת ההתמודדויות שלי עם מוות.

אבל היי

מה היא מבינה?