שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר~

אני מרגישה איך המוח שלי הולך ומתאבן.
הוא צונח הן מבחינה פיזית והן מבחינה אינטלקטואלית.

 אני נעלמת.

אני לא מצליחה ללמוד , אני נחשלת. אני לא שולטת בלחץ שלי, לא בעצלנות שלי ולא בכעסים שלי.

כל מה שאני יכולה להעלות על דעתי כרגע, שיהיה לי מעשיר ומעורר- זה לנשור מהבית ספר , לסיים בגרויות במהירות כי "חייבים", בלי מריחת הזמן הגועלית הזאת שמנוונת כל שריר וגיד בגופי.

אני רוצה לרקוד, אני רוצה להצליח. אני רוצה ללמוד בעניין.

להתפתח, להתקדם, להעשיר את עצמי במיידע, להשביע את סקרנותי ושאיפותיי- הם חלומות שהייתי אולי יכולה להעלות על דעתי מחוץ למסגרת הצפופה והמדכאת הזו שבה סובב אותי זמזום בלתי פוסק של 'לא מספיק' ו'לא כדאי'.

העתיד נראה רחוק ובלתי ניתן להשגה מתמיד. הכל סובב סביב המסגרת , שגרת החיים, העניין והשאיפות.

המסגרת צריכה לסבוב סביב השאיפות שלי!

על המסגרת להיות מסודרת לפי שגרת החיים והעניין שלי!

על המסגרת לשרת את החלומות שלי והשאיפות שלי ,ולא הם אמורים להיכתב על פי המסגרת.

מה שנשאר ממני מתפורר  לחלקיקים מזעריים. הגוף שלי כבד , המחשבות שלי נובלות והעיניים לאט נעצמות ומשלימות עם המצב.  זה לא צריך להיות ככה.