שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר~

כשנפתחה הדלת לראשונה המבט שלה היה מלא התרגשות לשני רגעים שמיד נמחצו במחשבה על הנסיבות. היא ישבה עוד מהוססת על הכיסא שלה לפני שקמה.

"אפשר לחבק אותך?" שאלה בשפיפות

זה היה חיבוק ארוך ומאופק, כל הגוף שלה התכווץ מכאב.

"נעלמת לחלוטין, לא מאכילים אותך שם?" שאלה בטון ציני כדי לשבור את הקרירות.

היא הייתה אחרי 12 שעות טיסה חזרה מניו יורק, לא ישנה כבר יומיים אבל היה נראה שהיא ערנית מהאדרנלין שמתפוצץ לה בגוף עצם נוכחותי.

התיישבנו על המיטה שלה, היא התיישבה רחוק. בפעם האחרונה שהיינו במיטה הזאת היא הייתה המיטה שלנו ועכשיו זו המיטה שלה, בחדר שלה- אין יותר שלנו, ונראה שהיא מנסה לבנות לעצמה את ההפרדה הזאת בזה שהיא יושבת רחוק.

התחלנו בלהחליף חוויות מהקיץ שלנו- כל אחת ממקומה, הגוף שלה נהיה פחות קפוץ ונראה שהיא נפתחת קצת יותר.

לא נתתי לרגעים הללו להשלות אותה ובטון נחרץ חזרתי על הצהרתי הגלויה- "זה נגמר."

בבת אחת הפנים שלה התעוותו בכאב והעיניים הגדולות והבוהקות שלה התמלאו בדמעות.

"אני מצטערת שעשיתי את זה. אני לא התכוונתי, את הרבה יותר חשובה לי מזה, אנחנו הרבה יותר חשובות."

הגרון שלה מלא בבכי שהיא מנסה לחנוק כדי שלא יתפרץ. שקט.

"איך את יכולה להיות כל כך אטומה ומרוחקת ממני?" המבט שלה התחלף לתחנונים, היא רק חיפשה תשובות.

"אני מתחננת שתתני לזה עוד צ'אנס," תחנונים, כל הגוף שלה נהיה רפוי ומחוסר אנרגיה, היד שלה נשלחת בניסיון לרכך.

"את לא יכולה לעשות לי את זה, אני לא רוצה להיות בלעדייך,"

היא פרצה בבכי וצמצמה את המרחק המדומה, קוברת את ראשה בצוואר ממלמלת בקשות.

היא עברה לשבת מול הדלת בניסיון לחסום אותה. עכשיו כבר לא היה לה אכפת איך היא נראית, היא חשופה לחלוטין, מביטה ומדברת מהמקום הכי אמיתי ופגיע שלה, היא לא רוצה לוותר ולא מוכנה להשלים עם זה שהיא הפסידה, שהיא עשתה טעות ועכשיו הגיע השלב של להתמודד עם ההשלכות, לחזור לחיות במציאות.

אני אבייש את עצמי עד הטיפה המלוחה האחרונה שתינזול לי על הפרצוף שלך. (עם הריר והנזלת והכל.)

"אני בוכה עלייך"

"תרתי משמע"

אני לא יכולה לוותר.