במקום שיש אמת, שם הלב שקט

אני זוכרת את הספסל הזה שישבתי עליו. אוי, כמה שזה היה נורא. חיכיתי וחיכיתי..כל כך הרבה חיכיתי.

כאילו שידעתי שהוא לא אמור לבוא אבל ציפיתי בכל זאת, ציפייה דמיונית.

זה התחיל קצת לאכזב, כי אולי אני צריכה פשוט לקום וללכת אבל התעוררה תקווה חייה פתאום שזעקה שאולי, אם אחכה עוד טיפה, הוא יופיע.

הרי קבענו פה, לא ? קבענו פה. אז למה הוא לא בא ?

מותר לאחר בשעה. אולי הוא בפקקים. אולי הוא שכח ? אולי הוא בדרך ? הוא בטוח יבוא. רגע, אולי הוא עבר פה בלי ששמתי לב ?

המשכתי לחכות. הסבלנות התחילה לפרק את המזוודה. כל השלווה שבתוכה יצאה ממנה. אולי כדאי שפשוט אלך ? למה לחכות ?

אבל הוא הבטיח. אז אני מחכה.

אולי אם אעסיק את עצמי במשהו אחר ? הייתי צריכה להביא ספר. אז...אני יכולה לחשוב על משהו אחר. אולי אשיר ?

אז התחלתי לשיר בשקט. בהתחלה סתם שירים, אח"כ הם נהיו עצובים יותר ויותר. לאט לאט הם תפסו תוכן והתחלתי לשיר עליו, שיבוא. שיבוא כבר.

אולי הוא שומע אותי ? אז שרתי לו, הרי אני מחכה פה, בספסל, כמו שקבענו.

האמת שהוא קבע את השעה, אני בכלל לא החלטתי עליה, הרי הוא החליט מה שנוח לו.

זה נמשך כמו נצח..כמה אני יכולה לחכות ? דיי, זהו. יש גבול !

אז התחלתי לצעוד, ואז שמעתי מאחוריי, את הגלגלים המוכרים האלה שלו. ראיתי מאחורי פנסים מסנוורים, ואת הצפצוף הרגיל הזה שהוא תמיד מצפצף כשהוא עוצר לידי.

סוף סוף הוא הגיע, האוטובוס.

כולנו מחכים לגאולה הפרטית שלנו. אנחנו מחכים ל"אושר" שיציף אותנו, לייסורים האלה שיברחו מאיתנו. הגאולה הזאת נראית כאילו היא כל כך רחוקה וכאילו אין מי שיציל אותנו מהבור שאליו נכנסנו, אבל היא תגיע. היא בדרך אלינו ואנחנו התחנה שבה היא תעצור כדי להושיע אותנו. לזכור תמיד שכל דבר, כל משבר, זו רק תחנה בחיים שממנה ממשיכים הלאה. התחנות האלה הן בסך הכל מסע..

אז צריך להתאזר בסבלנות, ולהאמין הכי חזק שאפשר, שיבוא יום ונגיע ליעד שאנחנו כל כך מחכים להגיע אליו.