במקום שיש אמת, שם הלב שקט

נשמעים מיתרים קלים מהחלון, הרוח הקרה נכנסת דרך פתח החלון ומזכירה להתעטף במשהו חמים.

אבל אני ממשיכה לשבת, כאילו מחכה לעוד משהו. המיתרים מדברים, תחושות שלעולם לא נדע להסביר, אלו מילים בשפה אחרת לגמרי.

הכינור נשמע עצוב, אבל לא העצוב שאנחנו מכירים. זה היה עצוב אחר..עצוב של געגוע.

הנגינה פורטת התרוממות נפשית, סובבת סביבך וסוחפת אותך לעולם אחר, רחוק יותר, טהור יותר.

הקדושה נמצאת רחוק מכל המחשבות היומיומיות, המילים והמעשים. 

נשאר רק ים סוער וגלים חדים ומאוימים שחוזרים ותוקפים את החול. לפעמים אושר אמיתי זה בסך הכל ללכת על החול יחף ולקוות ששום גל לא יבריח אותך.

העיניים נעצמות, הגוף רפוי ומה שנשאר עכשיו זה רק לנשום. לא לחשוב, לא לדבר, לא לרוץ, לא לחפש. רק לנשום.

לנשום ולחיות. להרגיש. 

המיתרים מורידים ומעלים אותי למעלה, כמו טרמפולינה. אתה יורד למטה בתחושה הכי נמוך שיש ,רק כדי לעלות הכי גבוה שיש. ככה החיים. ככה אנחנו, ככה הרוחניות. אתה תרד למטה בתחושה, תרגיש הכי שפל שיש רק כדי להתרומם גבוה יותר, יותר גבוה ממה שהיית.

אתה...לקטע המלא...

מהרגעים האלה שאתה לא ממש מבין על מה אתה מסתכל. היה כל כך מפוצץ שם, מלא אנשים.

בנשימות קטנות ניסית לאסוף את האויר שנשאר לך, בתחושה של..עוד שניה..עוד שניה האויר יגמר עם כל האנשים האלה.

הם דיברו כל כך הרבה, כאיל באמת התעניינו אחד בשניה. הוא בכלל פזל לכיוונים אחרים בגוף שלה והיא, לא ברור מה היא רצתה.

הכל היה כאילו מובן, מכוון, כאילו שככה העולם בנוי וככה זה צריך להיות. עולם חנוק באנשים שצמאים ורעבים אחד לשניה.

הריחות היו מעורבבים, מלאים סקרנות, כמיהה, משווקים את עצמם הכי טוב שהם יכולים.

משמאלי רקדה בחורה חייכנית, רגליה בוהקות ועטופות גרביונים. כיסתה את עצמה בבד דק וקצר שהיה אמור להיראות כמו שמלה,

בחנה במבטה, צדה רגעים של אנשים, מנסה לתפוס במבט מישהו שאולי ירגיש בנוכחות שלה ויגרום לה להרגיש הכי יפה שיש.

לא רחוק ממנה ישבו שני גברים והחליפו מבטים בניהם בצער על הבחורה התפוסה שבדיוק בנו עליה. חיפשו עוד קורבן לצוד, מכו בעיני לייזר שמנסים לדוג את האיכות הכי טובה שבשוק. הם צחקקו ולחשו אחד לשני משפט או שניים בעודם בוהים בתנועות של כל אחת ואחת בחדר.

הרעש היה נורא, מהדהד ומזרים בדם אמוציות שצריכות להשתחרר. חייבות להשתחרר ! עוד כוסית. לא, לא כוסית בחורה, כוסית וודקה.

צריך להשתחרר, צריך עזרה כדי להוריד את המסכות שלנו. אי אפשר להוריד אותן ככה סתם, לבד. צריך לאבד שליטה, לא לחשוב, לא להתחרט על זה שאתה מוריד את המסכה ובשביל זה אתה חייב לתת לאלכוהול לעשות את זה, כי לו מותר והוא יתן לך לשכוח לשכוח לשכוח.

הסתכלתי אחורה בתחושה מוזרה, קלטתי זוג עיניים חצי עצלות, בוהות בי עם חיוך ספק גיחוך,

ברגע אחד אני זאת שחושבת שרואה הכל מבחוץ, כאילו צוחקת ומזלזלת בבועה שהחברה יצרה לה ונשאבה לתוכה וברגע אחר אני חלק ממנה, בדיוק כמו כולם, נמצאת כמתגוננת מול מישהו שמנסה לפרק ולנתח את המיקום שלי.

המחנק שוב גובר ואיתו האדרנלין מטפס בחדות ובתנועתיות. להרגיש כל חלקיק שלו בדם. מתפשט בנוחיות ובחופשיות בכל הגוף.

אני בעולם שלי, שאני יצרתי. המחשבות מטיילות בעולם הזה ואני מסתכלת עליהן עוברות ליד כל אחד ואחד בחדר ואף אחד לא רואה, לא מבין ולא חושב. הם במקום אחר, הם משוחררים, הם נהנים, הם מזייפים את החופש שהם חושבים שהם מרגישים.

עם השעות, החדר התחיל להתרוקן, הזריחה מתחילה להפציע והעיניים נעצמות. כל אחד חוזר לקן הפרטי שלו, בלי לרצות לזכור, הם היו כאן כדי לשכוח.

ועם כל האנשים שהיו כאן, הייתי צריכה להרגיש מוגנת, אבל נדמה שככל שמדובר בהרבה אנשים, כך אתה מרגיש יותר ויותר לבד.

אנחנו נפגשים בחבורות ביחד, כדי שכל אחד מאיתנו ישתחרר לבד וירגיש את זה עם עצמו, יהיה חופשי. סיפוק שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו. זורקים את הזכרונות באסלה וחוזרים הביתה ריקים מהאתמול. 

מגיעים לגיל 70 ומורידים את כל המסכות, איך לא עשינו את זה עד עכשיו ? ממה פחדנו ? הרי הזמן לא מחכה, הזמן לא מרחם.

החדר התרוקן ואיתו המוזיקה והמסכות. נשארו רק אני והמחשבות שתמיד יקננו לי בראש. 

אולי זה החופש שמדברים עליו, החופש הזה שלוקח ממך כל טיפת מחשבה ונותן לך לחיות, לחיות באמת.

הלוואי והיו לנו מספיק ביצים כדי להוריד את המסכות בעודינו רואים את עצמנו עושים את זה ומבינים את זה שעשינו את זה. בלי חרטות.

פשוט לחיות !