במקום שיש אמת, שם הלב שקט

יש משהו מאוד מרגיע בלשבת במרפסת ולראות את כל העולם במירוץ נגד הזמן. אתה רואה אנשים הולכים בקצב מהיר, כל אחד הולך למקום אחר.

איך זה שיש כל כך הרבה אנשים שממהרים וכולם לכיוונים שונים ?

אתה יכול ללכת בבוקר בהליכה מהירה, לשבת באוטובוס ליד השכן שלך מהבניין ומה הקטע המצחיק ? שאתה לא יודע שהוא בכלל השכן שלך.

להיות אחוז בעצמך זו אולי אחת המגפות שהכי מדבקות היום.

עד לפני חצי שנה,שנה, כשישבתי במרפסת או כשסתם עשיתי תרגיל יוגה בבוקר, הייתי מסתכלת על הבניין שמולי, מרפסת נחמדה עם אישה שמסדרת שם כמה דברים. לפעמים הייתי רואה אותה יושבת עם הילדים או סתם תולה כביסה. עכשיו הם מוכרים את הדירה.

מעל הבניין קצת יותר גבוה, התחילו לבננות בניין חדש. כל פעם הייתי מתפקסת על הנקודה הגבוהה של המנוף כחלק מהתרגיל יוגה, בלי לחשוב על שום דבר ולהתרכז רק בזה. בלי ששמתי לב, הנקודה הזאת כל הזמן עלתה קצת ומצאתי את עצמי מסתכלת יותר ויותר גבוה. הבניין הזה בשלבים מאוחרים של הבנייה, לפניו היה לי נוף כל כך יפה לטבע והתפללתי שלא יתחילו לבנות שם, אבל איך לא. אם יש משהו שיותר חשוב מטבע, זה כסף , לא ככה ?

לחיות בעיר עירונית ולבקש נוף בלי בניינים לתוך האף שלך, לא רק שזה כמעט בלתי אפשרי, זה בעיקר עולה מאוד יקר. אני שואלת את עצמי, לאן הגענו ? אנחנו משלמים על הנוף שלנו ? טוב, אין מה להכנס פה לדברים. אם היינו פחות פראיירים ממה שאנחנו, היינו יכולים להפוך את הממשלה עם הפגנות ומחאות, בלי וויתורים. ללכת עד הסוף !! אבל האזרחים כאן סקפטיים ופסימיים. איך אפשר לצפות לשינוי ככה ?

בכל אופן, העניין עם הנוף באמת מצחיק. אני יכולה לשבת במרפסת בלי לחפש על מה להסתכל וחלונות ענקיים פתוחים מולי לרווחה עם סיפורים חיים של אנשים. מול החדר שלי יש חלון של השכן הצעיר שמולי, ממש מולי !! הוא פשוט יכול לראות את כל החדר אם אשאיר את החלון פתוח.

בתור אחת שאוהבת להשאיר את החלון פתוח, זה קצת מעצבן. יש חלונות שכל הזמן התריסים שלהם סגורים. איך אפשר להיות עם תריסים סגורים כל הזמן ?!

פעם אחת, כשהייתי בת 14 והסתכלתי מהחלון על העיר עם מוזיקה באוזניות, פתאום השכן הזה יצא מהחלון והתחיל להרים את הידיים.

אוקי...מה עובר על הבנאדם ולמה הוא מרים את הידיים ומחייך ? הוצאתי את האוזניות.

"היי" הוא אומר.

"היי"

"אז מה...מה עושה ..?"

" מה ?"

"מה עושה??"

"מוזיקה"

"לא שומע"

"מוזיקה !!!!"

"אה, בת כמה את ?"

"14"

"מה ?! באמת ?! את נראית יותר.."    אחי, על מי אתה עובד ? אני נראית בת 12.

"בן כמה אתה ?"

"25"

"ככה אתה מדבר עם בנות בנות 14 ?"

"חחח לא ידעתי שאת בת 14.."

"לא נורא.."

"טוב אז...לילה טוב..."

"לילה טוב"

מבינים למה לא צריך לבנות בניינים וחדרים של אנשים שנכנסים לכם לאף ? סתם פאדיחה..איפה הטבע איפה ??

אני זוכרת את הספסל הזה שישבתי עליו. אוי, כמה שזה היה נורא. חיכיתי וחיכיתי..כל כך הרבה חיכיתי.

כאילו שידעתי שהוא לא אמור לבוא אבל ציפיתי בכל זאת, ציפייה דמיונית.

זה התחיל קצת לאכזב, כי אולי אני צריכה פשוט לקום וללכת אבל התעוררה תקווה חייה פתאום שזעקה שאולי, אם אחכה עוד טיפה, הוא יופיע.

הרי קבענו פה, לא ? קבענו פה. אז למה הוא לא בא ?

מותר לאחר בשעה. אולי הוא בפקקים. אולי הוא שכח ? אולי הוא בדרך ? הוא בטוח יבוא. רגע, אולי הוא עבר פה בלי ששמתי לב ?

המשכתי לחכות. הסבלנות התחילה לפרק את המזוודה. כל השלווה שבתוכה יצאה ממנה. אולי כדאי שפשוט אלך ? למה לחכות ?

אבל הוא הבטיח. אז אני מחכה.

אולי אם אעסיק את עצמי במשהו אחר ? הייתי צריכה להביא ספר. אז...אני יכולה לחשוב על משהו אחר. אולי אשיר ?

אז התחלתי לשיר בשקט. בהתחלה סתם שירים, אח"כ הם נהיו עצובים יותר ויותר. לאט לאט הם תפסו תוכן והתחלתי לשיר עליו, שיבוא. שיבוא כבר.

אולי הוא שומע אותי ? אז שרתי לו, הרי אני מחכה פה, בספסל, כמו שקבענו.

האמת שהוא קבע את השעה, אני בכלל לא החלטתי עליה, הרי הוא החליט מה שנוח לו.

זה נמשך כמו נצח..כמה אני יכולה לחכות ? דיי, זהו. יש גבול !

אז התחלתי לצעוד, ואז שמעתי מאחוריי, את הגלגלים המוכרים האלה שלו. ראיתי מאחורי פנסים מסנוורים, ואת הצפצוף הרגיל הזה שהוא תמיד מצפצף כשהוא עוצר לידי.

סוף סוף הוא הגיע, האוטובוס.

כולנו מחכים לגאולה הפרטית שלנו. אנחנו מחכים ל"אושר" שיציף אותנו, לייסורים האלה שיברחו מאיתנו. הגאולה הזאת נראית כאילו היא כל כך רחוקה וכאילו אין מי שיציל אותנו מהבור שאליו נכנסנו, אבל היא תגיע. היא בדרך אלינו ואנחנו התחנה שבה היא תעצור כדי להושיע אותנו. לזכור תמיד שכל דבר, כל משבר, זו רק תחנה בחיים שממנה ממשיכים הלאה. התחנות האלה הן בסך הכל מסע..

אז צריך להתאזר בסבלנות, ולהאמין הכי חזק שאפשר, שיבוא יום ונגיע ליעד שאנחנו כל כך מחכים להגיע אליו.