במקום שיש אמת, שם הלב שקט

מהו אדם? אדם מורכב ממידות. ומהי מידה? מלשון מדידה, למדוד דבר מה. על כן, כל מידה שיש לנו, צריכה להיות במידה. עלינו למדוד את עצמנו ולשמור על איזון, לשמור על התאמה בין מה שאנחנו מבפנים לבין מה שאנחנו משדרים חיצונית.

לא תמיד פשוט להבין שיש משהו בעצמנו שצריך לשנות, לתקן או לשפר. הרבה יותר פשוט להמשיך ללכת גם אם לא כל כך יודעים לאן. חוץ מזה שזה מאוד מאוד נוח להרים גבה ולומר "ככה אני" ושיקפצו כולם. אבל העניין הוא, שזה פוגע בנו וחבל כי מי שמפסיד מזה זה בסך הכל האדם עצמו.

אדם יכול להגיע לשלמות המידות אם יעבוד על עצמו מאוד מאוד חזק. אחד החכמים אמר שעל מידה אחת לוקח 70 שנה לעבוד כדי להגיע לשלמות המידה. אבל לפני שאנחנו מתחילים לחשוב באופן שלילי, נאמר גם שברגע שאדם עובד באופן עקבי ונכון על מידה אחת, זה אוטומטית יכול להשפיע גם על שאר המידות. כי בעצם, הכל משפיע אחד על השני, זה כמו ספירלה. אז מה הן המידות בעצם? יש מידות טובות ויש מידות פחות טובות אבל כל מידה אפשר לכוון לכיוון חיובי. ענוה, בושה, הרצון, הנדיבות וכ'ו..ויש כאמור גם מידות פחות טובות ובינהן זה הכעס, הגאוה, הקנאה..אז חוץ מכעס, אין שום מידה שאפשר לקחת אותה למקום חיובי כי בעצם- כעס הוא דבר מאוד חמור. לא משנה מה קורה לאדם, האדם מחויב לשלוט על עצמו ולהבין שזה מה שמבדיל בינו לבין כל בריה אחרת- השליטה על עצמו. הבחירה להשליט את השכל על הלב זה הדבר המופלא ביותר שהאדם מסוגל לעשות. לא חבל להעביר חיים שלמים כשבמקום לנצל את המושכות לידיים שלנו אנחנו נותנים לשכל להכנע ללב? איפה השכל שלנו?!

אז בכל אופן, הכעס לא מוצדק בשום מצב. גם אם עשו לנו את הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות ואנחנו באמת באמת צודקים- זה עדיין לא מצדיק את הכעס שלנו ויש לזה כמה טעמים. אחד הטעמים הוא שיש לנו נשמה. אני די בטוחה שברור לכל אדם נורמלי שמשהו רוחני מפעיל את הגוף, ואם לא, אתם מוזמנים למצוא לי רופא שיסביר לי מאיפה הלב שלנו מקבל פולסים חשמליים, משאבה מטורפת שיכולה עם כוח כזה להיות חזקה יותר מכל תחנה כוח שאדם יכול להמציא. אז תגידו לי, בבקשה, איך זה ששיש לנו בתוך הגוף הקטנטן שלנו משאבה מטורפת שפועלת כל רגע בלי לעצור לא משנה איזו פעילות אנחנו עושים? פעולה שכביכול נראית לנו מובנת מאליו גם כשאנחנו נמצאים ברכבת הרים. בכל אופן, קצת מחשבה לא תזיק.

אז הנשמה שיש לנו, "טהורה היא". כל אדם באשר הוא, קיבל נשמה טהורה-מה הוא עושה איתה? פה כבר נכנסת הבחירה של האדם. אדם יכול להשחית את עצמו בידיים שלו עם בחירות שגויות שמשאירות צלקות בנפשו. צלקות אלו שלא כמו בגוף האדם, לא מתאחות ונעלמות, שגם זה כמובן- דבר פלא עצום. מישהו יכול להסביר איך פצע, שכאב פשוט נעלם אחרי זמן מה? איך הרקמה מעלימה את הפצע הזה והעור מתאחה ברמה כזאת שאנחנו אפילו לא זוכרים איפה הפצע היה וגם לא מרגישים ולא רואים זכר למכה? אז בנשמה זה לא ככה. הנשמה יכולה או לעלות מהבחירות הטובות שלנו או להפצע-ולהפצע קשה.

אדם יכול להגיע למצב שהוא משתמש במידות הטובות שלו לכיוון לא נכון. המצב הטבעי של האדם הוא מצב עם מידות מתוקנות, מצב של מידות מושחתות זה מצב חולה. בחולי- צריך לטפל. כמו אדם כשכשהוא בריא הכל תקין אצלו ופועל טוב, כך אצלנו, הבריאות הנפשית שלנו תלויה במידות הטובות שלנו. אדם שלא עובד על עצמו ונהיה עצל, רגזן, כעסן, תאותן..- הורס את עצמו ונהיה חולה. הנשמה נהיית חולה ומושוחתת ועלינו לשמור עליה בריאה ונקיה כי ככה בעצם קיבלנו אותה וגם כי זה פשוט לא מצב טבעי להיות עם מידות מושחתות. אדם מטבעו צריך להשליט את השכל על הלב ולא ההפך. על כן, אני מאמינה שבכוחנו לשנות, לתקן ולשפר וההוכחה המרשימה ביותר זה שהימים מתחדשים ואין רגע שחוזר על עצמו, ללמד אותנו שיש לנו עוד יום לתקן, עוד יום שמאיר לנו את הדרך לנסות מחדש.

הרווחנו עוד יום שאנחנו יכולים לעשות עם עצמנו משהו. עוד יום חדש- כדי שאנחנו עצמנו נתחדש.

היי, אתה שם. ילד, ילד קטן. ילד קטן שלא מבין שום דבר. נו, מה קרה? אתה רוצה לומר שזה לא נכון? 

כן, פשוט שאתה מבין יותר טוב מכולם, הא? אז איך זה שאתה מפחד כל כך לעצור את המרדף שהכנסת את עצמך אליו ולעמוד? להסתכל לאן אתה רץ בכלל, מה היעד שלך? מפחיד, הא? מי יודע, אולי תגלה שאתה בכלל בכיוון ההפוך והדרך חזור מפרכת עוד יותר.

אז אולי עדיף בעצם להמשיך לרוץ. לרוץ לרוץ ולרוץ ולאן שהרגליים יובילו נרוץ. העיקר לרוץ!

אולי לא נגיע למקום שצריך, אבל לא נורא...אני יודע טוב מאוד מה אני עושה ומקסימום אני הולך לאיבוד, אני אציל את עצמי ואם לא אז לא נורא כי יכולים להציל אותי. וסליחה, למה שאני אלך לאיבוד? מה הבעיה? בטח שאני בדרך ליעד האמיתי, זה מה שכולם עושים, חייב להיות שאני עושה את הדבר הנכון.

אז איך זה שאני מרגיש ריק לפעמים? איך זה שאני מחפש למלא את החלל הזה בסרקסטיות ואלכוהול? איך זה שאני כל כך לא רוצה להסכים עם זה עד שאני בורח מזה הכי רחוק שאפשר, העיקר שלא יפתחו לי העיניים, שלא אוכל לראות, כי אז..כי אז אני באמת אהיה מחויב.

כשאתה לא רואה, אתה לא מחויב לשום דבר. אין שום דבר שיצליח לחייב אותך אם אתה לא רואה, כי בעצם, אתה לא אשם שאתה לא רואה. אתה אנוס, אתה מוגבל, זה מצב כפוי. המצב פשוט יותר כשיש על מי להפיל את האשמה. האשמה היא כזאת- אני לא רואה לאן אני רץ, אני לא רוצה לדעת שום דבר- קריטריונים כאלו בהחלט מתאימים למצב לא מחייב.

אבל המצב מסתבך עוד יותר כשאתה מתחיל להכחיש את זה. (טוב, זה כבר בעיה שלך, אתה זה שבוחר לשקר לעצמך.)

בכל אופן, תגיד, את האמת אבל, כן?

טוב לך? עכשיו, עם יד על הלב, אין אף אחד בעולם שרואה אותך חוץ ממנו. זה שיושב שם למעלה ומחכה שתפתח את הפה שלך ותדבר איתו כמה מילים. כפיות טובה יותר מזה לא קיימת. נתן לך את כל העולם והמינימום זה לפחות לדבר איתו. אז תגיד, בינינו, טוב לך?

הגעת למקום שרצית? היעד ברור? אתה זוכר מאיפה באת ומה היית? ומה אתה עכשיו? אתה עומד טוב? יציב?

מספיק חזק כדי לעמוד מול כל הנחתה שיביאו? או שתרגיש שהעולם הזה נגדך ומנסים לקפל אותך על הברכיים? אולי כדי לא להרגיש את הכאבים אתה נותן לעצמך להיות מותש, עד הסוף, עד שכבר תקרוס לשינה עמוקה ולא תקום. למי יש כוח להתמודד עם אמת שמחייבת אותך, הא?

אז ככה, ברגע זה ממש אתה חי. ממש עכשיו, אתה נושם. מבין? נושם עוד נשימה ועוד נשימה. ומי יודע מתי הנשימה תפסק חלילה? 

מה זה נראה לך, תגיד לי? נראה לך מובן מאליו שאתה יושב עכשיו ומצליח לראות משהו בכלל? נראה לך מובן מאליו שאתה נושם בלי להיות מחובר למכונת הנשמה באיכילוב? תגיד לי, מה קורה לך? מישהו חייב לך בכלל משהו?

תעשה טובה, אולי תסתכל קצת על עצמך במראה ותתבונן בעור שעוטף את האיברים שלך. אולי תחשוב, "איך זה יכול להיות שבתוך הגוף שלי מתחוללת לה תזמורת של פירוק חומרים בגוף, עיכול וכל תא בגוף יודע באופן מדויק את תפקידו בלי שום תקלות, ברוך השם?" אולי תסביר לי איך זה יכול להיות שנעשה איתך חסד ואתה אפילו לא שומע את כל התזמורת הזאת שמתרחשת בגוף שלך ואתה אשכרה יכול לתפקד רגיל יום יום בלי לדעת מה קורה בגוף שלך? הכל נעשה בצנעה, הסתר, שיהיה לך נוח לעבוד, לישון, לאכול. העיקר שיהיה לך טוב.

אז תגיד לי, תגיד לי באמת עכשיו, אתה רוצה להגיד שאתה מבין משהו ממה שקורה פה? שאתה מבין במה זכית שבכלל נתנו לך את הזכות לראות ולהרגיש טעם בפה כשאתה אוכל? או בכלל לבטא את הדעות שלך, באמת נראה לך מובן מאליו שאתה יכול להרשות לעצמך לצעוק את המחשבות שלך על אנשים? להביע רגשות כשלא טוב לך במילים? תתעורר!!!

תתבונן. אתה לא מבין כלום וזוהי עובדה. כשמתחילים להבין שלא מבינים כלום, רק אז, רק אז אולי נתחיל להבין טיפה מהחיים.