במקום שיש אמת, שם הלב שקט

נשמעים מיתרים קלים מהחלון, הרוח הקרה נכנסת דרך פתח החלון ומזכירה להתעטף במשהו חמים.

אבל אני ממשיכה לשבת, כאילו מחכה לעוד משהו. המיתרים מדברים, תחושות שלעולם לא נדע להסביר, אלו מילים בשפה אחרת לגמרי.

הכינור נשמע עצוב, אבל לא העצוב שאנחנו מכירים. זה היה עצוב אחר..עצוב של געגוע.

הנגינה פורטת התרוממות נפשית, סובבת סביבך וסוחפת אותך לעולם אחר, רחוק יותר, טהור יותר.

הקדושה נמצאת רחוק מכל המחשבות היומיומיות, המילים והמעשים. 

נשאר רק ים סוער וגלים חדים ומאוימים שחוזרים ותוקפים את החול. לפעמים אושר אמיתי זה בסך הכל ללכת על החול יחף ולקוות ששום גל לא יבריח אותך.

העיניים נעצמות, הגוף רפוי ומה שנשאר עכשיו זה רק לנשום. לא לחשוב, לא לדבר, לא לרוץ, לא לחפש. רק לנשום.

לנשום ולחיות. להרגיש. 

המיתרים מורידים ומעלים אותי למעלה, כמו טרמפולינה. אתה יורד למטה בתחושה הכי נמוך שיש ,רק כדי לעלות הכי גבוה שיש. ככה החיים. ככה אנחנו, ככה הרוחניות. אתה תרד למטה בתחושה, תרגיש הכי שפל שיש רק כדי להתרומם גבוה יותר, יותר גבוה ממה שהיית.

אתה...לקטע המלא...