הנסיעה נראתה כמו נצח, כמו השעות שעוברות בבית-הספר.

"גילברט, אתה צריך לחייך או לפחות להתעודד" אמרה לי זלדה.

"את מבקשת ממני להתעודד, זלדה? את יודעת לאן שולחים אותי. את יודעת מה אומרים על המקום הזה, שהוא מוזר! אף אחד לא רוצה להיות שם, וחוץ מזה-" "גילברט. דיי." אלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנה ברגע שיצאתי מהמכונית השחורה של זלדה שאף פעם לא חשבתי שאני אתגעגע אליה כל כך.

ראיתי מולי בניין ענק, מתפרס על לפחות עשרה קוביות אדמה גדולות כמו שהמורה בכלכלה הסבירה.

ברגע שנכנסתי לשער הוא נסגר מאחוריי בצליל שגרם לי לקפוץ, ואז הבנתי שהגעתי לגהנום.

"תלמידים, ברוכים הבאים אל הפנימייה הצנועה שלנו." צנועה... כן בטח... חשבתי לעצמי.

"אני מנהלת הפנימייה הזו, קוראים לי האנה ואני רוצה להדגיש שלא באתם פה לחופשה. אם אתם פה אתם בעלי התנהגות מופרזת, כי נשארתם לבד או כי לא יכלו לסבול אתכם כבר. כל מה שיש לי לאחל לכם זה בהצלחה." האישה הבלונדינית ירדה מהבמה והשאירו את כל הילדים החדשים שביניהם הייתי אני המומים. למרות שלא ממש הופתעתי.

"שמעת מה היא כרגע אמרה? היא משוגעת!" שמעתי קול ליידי, כשהסתובבתי להסתכל על מקור הקול ראיתי ליידי ילד נמוך קומה עם שיער בלונדיני קצוץ, לבוש במעיל שחור עם צעיף אדום מסביב לצווארו, עם רגליים רזות ועור חיוור. מייד אפשר היה לראות שהוא לא אוכל טוב.

"אני חושב שכולנו פה נשתגע בסוף." עניתי לו והוא החזיר לי חיוך.

מייד עלה גבר גבוה לבמה, שנראה ההפך המוחלט ממנהלת הפנימייה האכזרית שזכינו להכיר. הוא נראה כאילו הוא מתבייש לדבר איתנו, והשתעל קלות לפני שהחל לדבר. "כמו שכבר הבנתם, יש לנו שלושה שכבות גיל בפנימייה הזאת. שכבת הגילאים הכי צעירה שהיא אתם, בני השש-עשרה והחמש-עשרה. אני מבקש לא להתקרב לבניינים של שאר שכבות הגיל אחרי רדת החשיכה ולהיות בבניינים ובחדרים שלכם. כולכם תחולקו בחדרים ותמצאו את עצמכם שלושה אנשים או יותר. כמובן שהבניינים מחולקים גם לפי מין, אז שלא תחשבו שום דבר מוזר!" צחוק נשמע מקהל התלמידים ומייד הופסק כאשר הגבר בהה במקור הרעש. "אני חוזר ואומר, אל תנסו שום דבר. התקנון שלנו ברור. בשעה תשע כיבוי אורות, תקבלו ארוחת בוקר בשבע, ארוחת צהריים בארבע וארוחת ערב בשבע. לכו למזכירות כדי לקבל את המפתח לחדר שלכם ובהמשך היום נגיד לכם מה לעשות. שיהיה לכם יום נעים."

הגבר ירד מהבמה והיה נדמה לי כי הוא הסתכל עליי, אבל הייתי בטוח שאני סתם פרנואיד,

בכל זאת לא כל יום מגיעים לפנימייה במקום נידח שכל הזמן יש בו גשם וחושך.