העולם של ללי

אני שומעת אותה, היא שקטה אך אני יודעת את רחשי ליבה.

בחוץ זה שקט אבל פה בפנים היא צורחת וזה מחריש את אוזניי.

רוב הזמן אני יושבת מכווצת מקרבת את ברכיי אל חזי.

עד לא מזמן הייתי אילמת כמוה אך לא עוד.

אני אומרת דיי לפחדים, די לעצב אני אקום על רגלי ואצעק בחזרה

"אני פה, את לא לבד" אני צועקת בכל כוחי בתקווה שקולי יגבר על קולה.

היא שומעת אך לא מאמינה..

"תסתכלי אני כאן.. " אני מנסה שוב.. קופצת מעלה מטה כדי להראות.

אני קטנה וקשה להבחין בי אך אני כאן.

היא מסתכלת.. רואה אותי אך עדיין מתקשה להאמין.

אני הולמת בה באגרופיי, ובועטת בחוזקה.. לא בכדי להכאיב אבל כדי שתבחין כמה עמוק היא דחפה אותי לתוכה.. 

כמה עמוקה התהום שהיא יצרה ביני לבינה. 

התהום הזאת שחורה אפלה, ובכל מילה רעה הנשמעת לעברה מעמיקה יותר..

יום אחד קמתי ומצאתי סולם חבלים שהולך ונרקם לו כל יום הוא נעשה חזק יותר ויותר..

אני מחכה ליום שאוכל לטפס בו למעלה.. ולצאת מהתהום הזאת

אך לבנתים הוא עדין מידיי ועלול להקרע.

אני אחכה קצת.. אין טעם ללחוץ מדיי..