העולם של ללי

אני יושבת כבר כמה ימים מחכה שהוא יחזור אליי,

אני משתדלת להיות גיבורה ולא לבכות. אני ממש מתאמצת לשמור על שפיות אני זקוקה לו כמו אוויר לנשימה..

אבל הוא לא כאן כבר ספרתי 4 ימים, והלילה מתארך אני אחכה עוד קצת.. חצי שעה... שעה... אולי הוא יתקשר או ישלח הודעה..

אבל כלום עוד לילה ללא שינה. במיטה אצבעותי חופרות בכרית והדמעות נספגות וזכר לקיומם נעלם.. כלא היה.

המחשבות מתחילות להטריד את מנוחתי..

האם הוא בסדר? האם הוא כועס? מה זה אומר שהוא לא מתקשר? האם הוא אוהב אותי כמו בעבר ואולי כבר נמאס לו? אולי הפכתי לטרחה..

הוא צריך שאשתפר שאהיה טובה יותר ממה שאני היום.. צייתנית, אסרטיבית, הגיונית, שקולה.. שיהיו לי חברים.. לפחות אחד.

לפעמים אני נכנסת לייאוש.. כי אנ כל כך רוצה בזה. ואבל נראה כי לא התברכתי כשאר האדם.. 

23:30 ועדיין אין תשובה.. בכל יום אני שולחת הודעה לעדכן לראות אולי הוא יגיב.. אבל כלום. האם לא אכפת לו?

האם אין לי משמעות? גם לא כנקבה?

אל לי להשוות את עצמי לאחרים ואנני עושה זאת..

אבל 4 ימים ואף אחד מהם לא שאל לשלומי.. או הכין אותי ל4 ימים של דממה..

דממה.. לפעמים לחזור הביתה זה קשה הידיעה ששוב אחכה ליד המחשב.. אחכה לסימן.

האם עשיתי משהו רע? שוב עולות השאלות המטרידות..אהה.. 23:40 רק 10 דקות עברו זה נראה כמו נצח..

אני מרגישה אכזבה אני מרגישה פגועה. לא שייכת. כבר לא מספרים לי דברים כו בעבר ואולי בצדק למה לשתף מישהו שאינו חלק מהקולקטיב זה עלול לפגוע ולחזור אליהם כמו בומרנג...

אני מניחה שאמשיך לחכות אבל אני מרגישה שיהיה קשה לעצור את הדמעות..

שלכם 

לל