לקיץ ההוא היקר,

בלילות אמנם עדיין קריר, אך היום בבוקר השדות והדשאים נצצו בירוק מתחת לשמים תכולים, השמש הייתה כל כך נעימה,

ובריזה קיצית נשבה בקלילות והזכירה לי אותך.

אלו הימים הספורים האלה; כשהחורף נגמר, כשהכל עדיין ירוק, כי עד לא מזמן עוד ירד גשם, וכל כך נעים בחוץ,

שכל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב על הדשא ולנשום עמוק, לשאוב לתוכי את הפריחה.

עוד מעט שוב יהייה הכל חום-צהוב, עד לגשם והסערה הבאה.

נזכרתי בך היום, כשישבתי עם כמה חברים משנה שעברה על מחצלת בצל.

נזכרתי בך היום, כשנסעתי עם חברה משכבר הימים בחזרה מבית הקולנוע. יש לנו מסורת, סרט בכל מוצ"ש. 

דיברנו עליך קצת והעלינו זכרונות.

נזכרתי בך. היית הסיפתח לנעורים שלי.

היית כל כך פרוע, אני הייתי כל כך פרועה. ועם זאת, היית כל כך תמים וטהור.

אלכוהול היה מפחיד בזמנך, ולנשק בנים היה ביג דיל. דין נשיקה כדין בתולין.

לא שתיתי, לא נהגתי, לא עשיתי דברים שעברו את גבול המגע המרפרף שלו, ממש בזהירות, על גופי.

היית פרוע. 

הכרנו חבורה של בנים, וכל יום, בשעה שש בערב, היינו מתכננים את הלילה הקרב.

בדרך כלל סתם היינו יושבים בגינה ציבורית, כיאה לנערים על ספקטרום ה-15-16. 

היינו יושבים בחוץ מעשר בלילה עד חמש לפנות בוקר. 

היינו מנצלים את כל מה שהיה לעיר הישנונית להציע- זה מתחיל בצחוקים ושיחות חולין של היכרות, ממשיך בממטרות,

שהיינו רצים לתוכן באופן קבוע, ונגמר עם ציוץ הציפורים ועליית החמה, כשנהייה טיפ-טיפה קר וכולנו מתכרבלים

זה בתוך זו.

כולם היו עם כולם.

שיחקנו במערכות יחסים, שיחקנו בבגידות וחברויות, וכל הרגשות המוגזמים הללו היו חלק 

בלתי נפרד מהקסם שגלמת בחובך. למדנו ביחד על מיניות, למדנו ביחד על נעורים, למדנו על משחקים ועל כנות

ועל אש וכוויות.

באותם חודשיים כשהיית פה, קישקשתי על הקיר בחדר שלי. כתבתי שמות של אנשים ומוזיקות שאני אוהבת לשמוע,

כל כך ילדותי, אני יודעת. היום הקיר הזה כבר צבוע ומסויד.

היית קיץ מיתולוגי.

כזה שלעולם לא אשכח.

עזרת לי ללמוד כל כך הרבה.

ואני לא יודעת אם אני זוכרת אותך ואת החוויות שאתה אוחז לחיוב, או לשלילה. אם החיוך שאני מחייכת עכשיו הוא שמח או עצוב.

כי משהו ממני נלקח באותו הקיץ, ואני עדיין בחיפושים אחריו. לא יודעת אם אני צריכה למצוא אותו.

ולקיץ הבא, אני מאחלת לך שתשאף להיות כמו הקיץ ההוא, עם כמה שיפורים. 

ברגשי נוסטלגייה עזים,

סול.