עבר כל כך הרבה זמן!

אני כבר בת 20, חיילת על מדים, אחרי שנת מכינה קשה וטובה, השתנו הרבה דברים.

משהו בי קרא לי לחזור ולקרוא. חיפשתי במחשב שלי טקסטים שכתבתי לעצמי. כשלא מצאתי, נזכרתי בבלוג הזה.

היה מקסימי שהחלטנו לא לקרוא לו כך יותר, והיה ע' החייל הקרבי (שהוא סיפור בפני עצמו והרבה אהבה), היה ר' החייל הקרבי #2,

ועוד הרבה טעויות מזמנו ועד היום.

התגעגעתי.

מכתב לטעויות שלי

טעויות יקרות,

יש הרבה מכן. וכולכן פרי יצירתי.

העובדה שאתן הרבה גורמת לי להרגיש רע עם עצמי לפעמים כשאני בעולם הביניים של בין עירנות
לשינה.

התעלמתי מאנשים, הייתי רעה לאנשים, גרמתי להם להרגיש רע עם עצמם,

בעיקר כי לא רציתי להרגיש רע עם עצמי על עצם דחייתם.

ואני לא אוהבת לחשוב על עצמי ככה, כי אני רואה עצמי כאדם טוב.

אני כל כך ילדותית לפעמים בכל מה שקשור למערכות יחסים, ובדיעבד אני יודעת
מה אני עושה לא בסדר.

אני אומרת "אני לא יודעת" מכעיס ומרטיט, פשוט כי אני מבינה שהצד
השני ואני לא חותרים לאותה הנקודה;

הוא רוצה סקס, ואני... אני מתגעגעת אליו. לא רק
לידיים שלו ולתחושות המדהימות שהעבירו בי.

"לא יודעת... לא יודעת. אוף. אני לא יודעת." עד שהוא מתחרפן
ומרים ידיים, ואני מרגישה הקלה, כי האגו שלי לא פצוע.

ומצד שני, זאת טעות נוספת. כי בעוד כמה שעות,
ההקלה הזו תתחלף בתחושת כבדות עצומה,

פשוט כי הוא לא יודע מה רציתי, והרכבת כבר
בתחנה הבאה.

שאלתי חברה טובה אם אני טיפוס מסובך, ואתן יודעות מה היא ענתה, טעויות יקרות?

היא ענתה לי: "אני חושבת שאת
מסתבכת עם עצמך יותר ממה שאת מסובכת."

והיא צודקת. כי בסך הכל אני די פשוטה, אני רוצה דברים פשוטים. 

אבל עד שיוצאים ממני הדברים שאני רוצה, כל מי שסביבי משתגע ומאבד את
הסבלנות. אני עושה הרבה טעויות.

אני לא יכולה להיות זאת שעושה את הצעד באופן ישיר.

אני אתקע בך מבטים מפשיטים ואנשך את השפתיים, אבל אתה תצטרך לגשת אליי.

אני לא עושה צעדים. מתוך פחד על האגו שלי כנראה. אני פחדנית.

והפחדנות מובילה אותי לחוסר כנות.

ואז הם כועסים והם קוראים לי טיזרית. הם אוהבים אותי ושונאים אותי והכל ביחד.

ומה הסוד של כל טיזרית? הוא לא כל כך סודי, כולם יודעים אותו: טיזריות מפחדות מהדבר האמיתי.

אני לא מסוגלת לשלוח לו הודעה בבקשה שיישב איתי! כי אני מרגישה שאני מעיקה
עליו.

הוא טוב בלהיות קר ולא נחמד אליי.

"יש מצב שתשב איתי קצת מאוחר יותר?"

הוא לא יענה. ואם כן, ישאל- "בשביל מה?"

ידעתי שהוא לא יענה. תראו מה זה, טעויות- זו הייתה טעות לשלוח לו הודעה. כי הוא לא ענה!

הוא כבר לא חייב לי כלום, אם להגיד את האמת. אבל אני חייבת לעצמי.

אני חייבת לעצמי, ולו, שיידע מה אני רוצה באמת. ואז יחליט.

ואם יחליט שלא, אז בסדר. לפחות עשיתי צעד בוגר וכנה. בפעם הראשונה בערך.

ואם יחליט שכן, אז עוד יותר בסדר. ננסה ללמוד ביחד מחדש, האחד את השנייה.

אוי, עשיתי טעויות רבות. פלירטטתי עם כאלו שלא רציתי, כי תשומת הלב נעמה לי.

היה לי הרבה מגע בחודשים האחרונים. בזמן האחרון אף אחד לא רצה אותי באמת, ואני חושבת שזה בגללכן טעויות.

כולם חושבים שאני יפה, יש על זה סוג של קונצזוס שאני לא ממש שלמה איתו. 

טעות אחת, ישבה לידי על הבר והעבירה את ידה על גבי. ואפילו שזה הרגיש לי מוגזם, לא אמרתי כלום. עשיתי טעות.

ואני מתנהגת כאילו זה לא בשליטתי, כאילו ה"לא" פשוט לא משתחרר מבין שפתיי.

אבל זה כל כך ילדותי מצדי, ולא נכון. הכל בחירה שלי. את הכל אני בחרתי. את כל הטעויות.

זה שאני לא אומרת "לא" זה סיפור אחר.

אמת לאמיתה היא טעויות, שאת הבחירה בכן אני בחרתי. ועל כן, את האשמה נושאת רק אני.

אבל אל לכן לדאוג, כי אני לא מתחרטת עליכן. אומנם אתן אויבות- אבל גם מורות דרך קשוחות וטובות. 

אתן יודעות להציב לי מראה ולנער אותי בכל פעם שאני צריכה זאת, וגם כשלא.

למדתי מכן הרבה,

בהערכה,

סול.