ה"אקס שאוהב אותי אחרי חצות" זה די ארוך ומסורבל... פעם כיניתי אותו כאן ע'.

מאז אותו המכתב שכתבתי לו כשהוא היה לוחם, הספקנו להיפרד. הוא הספיק להשתחרר, אני הספקתי להתגייס,

הוא במרחק נגיעה מהודו ורסטות ואני כאן.

אז אני אכתוב לו מכתב, כי הדרך איתו מסורבלת ואני צריכה לנסח אותה ולהעלות אותה על הכתב.

לאקס שאוהב אותי אחרי חצות- היקר,

אני אוהבת את האדם שאתה.

אני לא אוהבת לקרוא לך אקס, כי יש למילה הזו קונוטציה כל כך רעה, ואותך אני כל כך אוהבת.

אני אוהבת אותך בגלל הבן אדם שאתה, גם אם זו לא אהבה רומנטית או אירוטית, זאת אהבה אמיתית.

אני יודעת שאתה אוהב אותי גם. אתה לא צריך להגיד. אני יודעת שזה קשה.

אתה לא מצליח להתנתק ממני. וזאת לא אמירה מתנשאת או מתיימרת, זה נכון, למרות שלעולם לא תודה בזה.

אני לא מצליחה להתנתק ממך. ואתה יודע את זה, כי הודיתי בזה כבר בכמה הזדמנויות. 

טוב לנו ביחד, תמיד היה. כיף לי איתך ולך כיף איתי. אתה מכיר אותי ואני מכירה אותך.

"את חושבת יותר מדי." זה המשפט שלך באופן קבוע,

אני ביני לבין עצמי מתחבטת אם כדאי להגיד לך שבעצם אתה זה שחושב יותר מדי.

"את חושבת יותר מדי." כי אתה כל פעם צריך לשכנע אותי שלשכב זה רעיון טוב.

כי אני לא אוהבת שאנחנו נפגשים בסוף הלילה, כשהציפורים מתחילות להעיר את השמש.

"את חושבת יותר מדי." כי אתה תמיד שואל אותי אם להוציא את הקונדום, ואז אני מתמהמהת עם התשובה.

למה אתה תמיד שואל? למה אתה פשוט לא מוציא את הקונדום?

"למה את עוצרת את עצמך?" זאת שאלה שאתה אוהב לשאול.

כי אני תמיד רוצה אבל מסרבת, נלחמת בעצמי ואתה רואה את זה.

אבל בעצם, אתה עוצר את עצמך. כל פעם מחדש לפני שזאת הופכת להיות מערכת יחסים.

אתה הולך לאיבוד במבוך שלך שם בפנים, שרק הג'וינטים שלך והגיטרה שלך עוזרים לך למצוא את היציאה ממנו.

בפעם האחרונה שדיברנו, שכבת במיטה שלי עם פרצוף עקום, החולצה שלך על הרצפה,

אני ישבתי על קצה המיטה, רחוק ממך, הברשתי את השיער שלי באצבעות ובהיתי במבט ריק בחלל.

"זה המבט, עכשיו אני יודע שאת חושבת על משהו שאת לא צריכה לחשוב עליו."

ואז שאלתי אותך, "למה אתה אומר דברים שאתה יודע שיפגעו בי? למה אתה מרחיק אותי ממך?"

"אני לא עושה את זה בכוונה." אמרת, אבל אני יודעת שכן.

לפני כמה חודשים אתה רצית שנחזור, אתה התעקשת שנחזור. אמרת שאני הבחורה שהכי כיף לך להיות איתה,

אמרת שלשבת איתי על בירה זה קל ונטול מאמץ.

סיפרת לי על המבחן שאתה עושה לבחורות, שאתה נותן להן לבחור מוזיקה בנסיעה הראשונה בדייט הראשון,

והזכרת לי איך צלחתי בו. 

ואז אמרתי לך שאנחנו לא נעבוד ביחד.

זה כיבה אותך. שאלת למה, ואז הייתי צריכה להזכיר לך;

שבשלב מסויים אתה כבר לא מתייחס אליי כאילו אני מיוחדת,

שאולי עכשיו אתה רוצה אותי כי אני לא שלך, שכשנהייה ביחד יהיו לי ציפיות ממך,

אתה לא תוכל לשלוח לי הודעה "רק כשיתחשק", כי קל לי לאבד את הבטחון שלי במערכת יחסים, ואתה יודע את זה.

אני אצטרך שתהייה שם. אני אצטרך לדעת שאתה שם.

שגם כשאני משתגעת קצת (אגב, זה עוד משפט שאתה אוהב להגיד לי, ולי מתחשק להגיד לך: "את משוגעת")

אתה תשב ותחכה שארגע.

וכשאני אתחיל לבכות במקום לדבר איתך, אתה לא תאבד סבלנות ותתעצבן ותכעס כי אני לא מדברת.

"אתה לא יכול לתת לי את זה." אמרתי לך.

ואתה אמרת "את צודקת. אז את אומרת לי לא."

ואני אמרתי "לא, אתה אומר לא. אני אומרת לך שאני מוכנה, אם אתה תיקח את הצעד הזה. ולא תעזוב כשיימאס לך עוד שבועיים."

אוי. אוי. אוי. ואז שוב קטענו את זה. אמרת לי "אני לא יכול ככה, כל הזמן עם ה'מה יהייה' ועם ה'היא רוצה או לא?'... אני לא יכול."

"ע', אני לא יכולה להיות איתך. אבל אני רוצה אותך בחיים שלי."

זה משהו שאני אוהבת להגיד לך. "אני רוצה אותך בחיים שלי, אתה חשוב לי בחיים שלי, אתה לימדת אותי הרבה עליי."

כל כך קשה לי לחשוב שיום אחד לא תהייה יותר בחיי.

כל כך נוח לי וטוב לי עם העובדה שיש אדם שמכיר אותי, על החסרונות והיתרונות,

ואני אוהבת אותו והוא אוהב אותי. אל תעזוב אותי טוב?

קצת אחרי אותה השיחה, נפגשנו.

זה היה מאוחר. הייתי קצת שיכורה ואספת אותי אליך.

אמרתי שאולי אני אשן אצלך, כי מאוחר כבר ולא יהייה לך כוח אחר כך, הסכמת, כי אתה שונא לנסוע הלוך חזור.

הייתי עירומה, במיטה שלך, חצי ישנה, מכוסה בשמיכה, ואמרת "אני צריך להגיד לך משהו."

ואז ביקשתי ממך שתגיד. ואמרת. אמרת: "אני לא מרגיש מספיק נוח שתשני פה. טוב?"

הייתי עירומה. במיטה שלך, חצי ישנה, מכוסה בשמיכה, וזה מה שאמרת.

ואז אמרתי לך בתגובה, כי רציתי שתחשוב שזה לא מזיז לי, "טוב."

למרות שזה בכלל לא טוב, וזה ממש מעליב, וממש מוזיל ממי שאני עבורך. מוזיל ממי שאני נקודה.

אני עירומה במיטה שלך.

זה לא טוב! נמאס לי לאכול את החרא שלך! נמאס לי שאתה מרחיק אותי ממך! נמאס.

"אתה יכול להגיד לי שאתה לא רוצה אותי? שאני אשמע אותך אומר את זה?"

"אני לא רוצה אותך."

ובגלל שידעתי שאתה לא מתכוון לזה, התחלתי לבכות.

והיינו בשקט מאותו הרגע, כל הדרך, במכונית. הבטתי בחלון כי לא יכלתי להביט בך. 

חשבתי על מה שאמרת. כי ידעתי שאתה משקר. כי אני מכירה אותך, ואני יודעת שאתה פוגע בי בכוונה לפעמים.

נשבעתי לעצמי שהפעם אני לא אסלח לך על זה ואני לא אשבר ולא נדבר יותר ואני פשוט אוציא אותך מחיי.

ואז שבועיים אחר כך שלחתי לך הודעה. התגעגעתי.

אמרת לי שחשבת עליי הרבה, וכמה הייתי חסרה לך. לרגע לא התנצלת. הו לא, אתה לא מתנצל.

ומאז, בשעה אחת וחצי לפנות-בוקר-אחרי-לילה, בדרך כלל בימי שישי או בחופשים, אני מקבלת ממך הודעות.

פעם הייתי מקבלת ממך הודעות גם בשש בערב: "בואי אליי".

לפעמים אני נכנעת ולפעמים לא.

כשאני נכנעת זה פשוט כי אני אוהבת להיות איתך. אתה משרה עליי שלווה ושקט.

כי אתה קר, אבל אני יודעת שאתה קר כי אתה לא רוצה להתקרב. 

זו הקרירות הכי מחמיאה בעולם. כל פעם שאתה מתקרר זה סימן שאנחנו מתקרבים.

כשאתה מתקרר זה סימן שנוח לך.

אתה אולי האדם שיש לי כלפיו הכי הרבה רגשות מעורבים.

אני אוהבת אותך כל כך. את האדם שאתה. 

לעולם לא נהייה ידידים, ולא נהייה בני זוג.

אני כועסת עליך כי לא נהייה אף פעם משהו מוגדר.

באהבה שלדעתי לא תיגמר לעולם,

סול.