קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

מנוצלת. מנוצלת משומשת מלוכלכת מגעילה דוחה ומכוערת. ככה הרגשתי. וכל מה שנשאר לי היה י'. הוא היה מושלם והכי טוב בעולם, אבל הוא גם היה העולם כולו, כך שבעצם לא היה למה להשוות. הוא היה בוקר צהריים ערב ולילה בשבילי. תמיד שם, מביט בי עם חיוך בעיניים. 

היה לנו טוב ביחד. כבר היינו זוג, ויחסינו היו אינטימיים ומספקים להפליא. אהבתי אותו, אני כמעט בטוחה. 

אבל היה לי רע. היה לי רע כשישבתי אצלו בבית כשהוא היה בעבודה. והייתי פוגעת בעצמי. בכל מובן של המילה. נשכתי את עצמי ודפקתי את עצמי לקיר, שרטתי את עצמי ומשכתי לעצמי בשיער, הכנסתי אצבעות לעיניים כדי לבכות- זה במובן הפיזי. ובמובנים אחרים פשוט הייתי מבשלת דייסות לא נעימות עם חברים שהיו לי. מסכסכת ביני לבינם רק כדי להיפגע, רק כדי להיות המסכנה בסיפור. י' לא חשב שזאת הסיבה. הוא חשב שפשוט רציתי להרגיש שוב. אז, אמרתי לו שהוא חמוד, אבל הוא טועה. היום אני רואה שהוא צדק. בניתי לעצמי מלכודות שיבלעו אותי ויפילו אותי חזק, יסגרו מעליי גג אטום, שלא אראה אור יום. רק כדי להרגיש כמה כואב ליפול.

ניסיתי להפסיק. באמת שניסיתי. וזה היה כל כך קשה. כל כך. והדבר היחיד שעזר לי להתמודד היה האלכוהול והסמים. כימיקלים ועלים כאחד, מה שבא, בא-סבבה. דפקתי לעצמי את הראש. רצתי במורד ירידה תלולה כל כך שכמעט צללתי למטה, ולא חשבתי על כך שאני גומרת לעצמי את האוויר ושלא יהיה לי מספיק לעלות חזרה לשאוף שוב. אני חושבת שאולי לא רציתי. אני חושבת שרציתי לטבוע. אז שפכתי מים לבוץ, ושירטטתי לעצמי מפה עם הדרך פנימה. וקפצתי ראש. קפצתי ראש לתוך מציאות מצערת- החיים שלי בזבל, ובכל זאת אפשר לטבוע יותר נמוך.

אז טבעתי. ניסית לעזור לי ולהישאר איתי, אבל רציתי לטבוע לבד.