קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

החיים הם כנשף מסכות אחד גדול.

כמו פורים קצת אכזר,

פורים שלא נגמר.

כל אחד בוחר לעצמו דמות ונכנס לתפקיד.

מה זה חשוב איך הוא מרגיש?

משנה רק מה מי שמסביב יגיד.

וזה בלתי נמנע.

אני זוכרת תקופות שחברותיי לכיתה היו מתחפשות לכיפה אדומה

עם גלימה ארוכה קטיפטית. 

והיום הן כיפה אדומה סקסית.

נמרה מושכת, וחדרנית "מסתורית".

היום הן טלטביז בחצאיות מיני וגרביון רשת קרוע מתחת.

ובכל זאת, איכשהו,

גם עם מעט כל כך בד אנשים מצליחים להתחבא,

להסתתר מאחורי תחפושות ומסיכות.

כל כך כואב כשפתאום המסכה נקרעת, נשברת, נהרסת, נופלת,

והשמש מסנוורת את העיניים.

אני מביטה בה נשרפת ונכווית, ולא עושה צעד לעברה.

שתישרף, אני חושבת.

זה בהחלט מגיע לה.