קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

הוא הזדקף במקומות ועל פניו התפשטה אט אט הבעת סלידה וגועל.

"תראי אותך!" הוא לחש במעין ארסיות. "רק תסתכלי על עצמך. זונה. מופקרת, זה מה שאת. מופקרת. זולה ומטומטמת. ככה את מוכרת את הגוף שלך? את עצמך? אני ואמא שלך אנחנו דאגנו לך וגידלנו אותך, וככה את גומלת לנו? את אכזבה. אכזבה אחת גדולה, זה מה שאת. כל לילה את בוכה ואז יוצאת מהבית וחוזרת בשעות מופרחות, כשאומרים לך משהו את פשוט ממשיכה ללכת. מה את חושבת, שהעובדה שנאנסת תגן עלייך בכל אשר תלכי? מטומטמת! מטומטמת אני אומר. ולחשוב שהבת שלי..הבת שלי ככה נראית. מכוערת גם ככה, ואז עוד מורחת על עצמה צבעים ולובשת בגדים של..של..מופקרת. לא חושבת על השם שאת מוציאה לי ולאמא שלך? מה פתאום. רק על עצמך את חושבת. איכס! אגואיסטית שכמוך. עופי. תלכי מפה. עכשיו תלכי. לא רוצה לראות אותך. נו יאללה, לכי כבר!!".

הייתי הולכת, ואז...אז הסיפור הבא היה מגיע..

ואני בכלל לא יודעת..לא יודעת אם אלימות מילולית..זאת אלימות בכלל? או שאני סתם חלשה שאני נפגעת מזה..? או שאולי זה לא משנה, ואני חלשה שאני נפגעת מזה גם אם זו אלימות..? אני כבר לא יודעת. או שאולי בעצם אף פעם לא ידעתי. אני תוהה אם יש מישהו שלא מסכים איתו. מישהו שאוהבת אותי. אני חושבת שיש אנשים שאוהבים אותי למרות כל זה..אבל איפה הם?